למי שייכת הנחלה במושב שדה אילן? הבעלים של משק צוריאל לשעבר, אשר צוריאל העביר נחלה במתנה לבנו - עמית צוריאל, שנים ספורות לפני שנקלע לקשיים כלכליים. למרות שהעסקה דווחה לרשויות הרלוונטיות, טרם נרשמו הזכויות בנחלה על שמו של הבן. בינתיים, בנק מרכנתיל דיסקונט, ביקש לממש חוב של האב והטיל עיקול על הנחלה. הבן הגיש תביעה לביטול העיקול על הנחלה ובית המשפט המחוזי בנצרת דחה את התביעה וקבע כי הבן, לא פעל להעביר את הזכויות על שמו, ועל כן המתנה לא ניתנה מעולם. הבנק, יוכל כעת לממש את החוב.
מפסק הדין עולה כי עוד בשנת 2005 חתמו הוריו של עמית צוריאל על תצהירי מתנה, במסגרתם העבירו אליו את הנחלה שבבעלותם במתנה ללא תמורה. העסקה דווחה לרשות המסים ואף הוגשה בקשה לרשות מקרקעי ישראל להעביר את הזכויות בנחלה על שם הבן שנדחתה בין היתר מאחר שהייתה חסרה הסכמת האגודה השיתופית שדה אילן. בינתיים, בשנת 2007 מכר האב את משק צוריאל לטרה, והקים את חברת "שליזינגר צוריאל" העוסקת ביבוא עגלים מחו"ל. בהמשך הסתכסך עם שותפו, ונדרש על ידי הבנק לשלם מיליוני שקלים להם היה ערב. בשנת 2012 הגיש הבנק תביעה בסך 4.9 מיליון שקל נגד האב, בגין ערבותו לחובות של החברה, ובמסגרת התביעה הטיל הבנק עיקול זמני על זכויות האב בנחלה שנרשמו ברמ"י בסוף 2012.
בשנת 2013 ניתנה הסכמת האגודה להעברת הזכויות בנחלה על שם הבן, שפנה שוב לרמ"י לביצוע העברת הזכויות. אלא שההעברה לא בוצעה מאחר וכבר הוטל עיקול על הנחלה. ביוני 2015 ניתן פסק דין בתביעת הבנק, במסגרת הסכם פשרה, שקבע כי במידה והאב יעמוד בהתחייבויותיו הכספיות כלפיו, יוסר העיקול. ביולי 2015 פנה הבן לבנק בבקשה להסיר את העיקול, אלא שהבנק, סירב לבטל את העיקול מאחר והאב טרם עמד במלוא התחייבויותיו. באוגוסט 2016 הוכרז אביו של התובע כחייב המוגבל באמצעים.
לפני כשנה, בפברואר 2016 הגיש הבן תביעה כנגד רמ"י האגודה וכנגד הבנק. הוא טען כי כבר לפני עשור העבירו הוריו את הזכויות בנחלה, והעסקה דווחה לרשות המסים. לטענתו, סירובה של האגודה השיתופית לחתום על מסמך העברת הזכויות, הנובע משיקולים זרים ומסכסוך עם אביו, הביא לכך שרישום הזכויות על שמו ברמ"י התעכב, ובינתיים הבנק הטיל עיקול על הנחלה. לטענתו המתנה ניתנה בתום לב כדי שיתגורר בנחלה וכדי שהנחלה תהייה מיושבת ושגידוליה יעובדו. לטענתו הבנק החל להעלות טענותיו כלפי האב, רק 4.5 שנים לאחר שהנחלה עברה במתנה לבן, כך שכל חשד להברחת הזכויות בנחלה מנושיו של האב הופרך, והבנק לא יכול להיות נושה על חשבון זכויותיו.
מנגד, טען הבנק בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד גיל הירשמן, כי למרות הסכם הפשרה שנחתם בין האב לבנק, וקיבל תוקף של פסק דין, לא עמד האב בהתחייבויותיו הכספיות, מה גם שיש לראות במתן נכס במתנה, כעסקת מקרקעין, וכל עוד העסקה לא נרשמה היא לא עברה לבעלות מקבל המתנה. על כן טען הבנק כי זכותו בנחלה גוברת על זכותו של הבן.
"התובע לא עשה דבר במשך 6 שנים"
שופט בית המשפט המחוזי בנצרת יונתן אברהם קבע כי בשל סירוב רמ"י להעביר את הזכויות, לא נרשמו זכויות הבן בטאבו, והוריו לא יכלו להעביר אליו את הזכויות בנחלה בדרך של מתנה ועל כן יש לראות בתצהירי המתנה אך ורק כהתחייבות לתת מתנה שהם יכולים לחזור בה, להבדיל ממתנה שהושלמה. עוד קבע אברהם כי לאחר מתן המתנה, ניכר שחלה הרעה במצבו הכלכלי של האב שהוגדר כחייב המוגבל באמצעים. במסגרת הסדר הפשרה עם הבנק, הסכים האב כי העיקול שהוטל על הנחלה ימומש ככל שהחוב לא ישולם על ידו. "אין מחלוקת בין הצדדים כי החוב לא שולם עד היום", קבע אברהם. "בהתנהלותו והתנהגותו של האב יש לראות בו כחוזר בו ממתן המתנה". עוד קבע אברהם, כי "אינני יכול להתעלם מהעבודה כי לקראת סוף 2012, המועד בו הוטל עיקול על הנחלה, לא הוסדר הרישום ברמ"י על ידי הצדדים לעסקת המתנה. מדובר בתקופה של 7 שנים בהם לא הושלמה עסקת המתנה באמצעות רישומה ברמ"י".
אברהם לא קיבל את הנימוק כי הרישום לא בוצע בגלל התנגדות האגודה, מאחר והאגודה הסבירה שעל מנת לקבל את אישורה להעברה, הוא צריך לעבור תהליך קליטה למושב, דבר שהוא לא עשה. "התובע יכול היה להשלים את תהליך קבלת חברותו לאגודה ובכך למנוע את הטלת העיקול", קבע אברהם. השופט לא קיבל את טענת הבן כי הבנק התנהל בחוסר תום לב. "התובע הוא זה שהתנהל בחוסר תום לב עת נמנע במשך 7 שנים לרשום את הזכויות על שמו ברמ"י, ולא עשה דבר משך 6 שנים בנוגע להסדרת חברותם שלו ושל אשתו באגודה. האב הציג לבנק את הנחלה כשלו וגרם לבנק להתקשר בהסכם פשרה שבבסיסו ויתר הבנק על חלק מהחוב, ובכך זכה האב בטובת הנאה מסוימת. התובע לא יכול כעת לבוא ולומר כי הבנק פעל בחוסר תום לב". אברהם קבע כי יש להעדיף את זכותו של הבנק על פני הבן מקבל המתנה, ופסק לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.