פרופ' זאב רוטשטיין / צילום: תמר מצפי
1.
מי שעקב אחרי הפרסומים ב"גלובס" אודות ההתנהלות הבעייתית (בלשון המעטה) של פרופ' זאב רוטשטיין עוד כששימש מנכ"ל בית החולים שיבא, לא אמור להיות מופתע מהסכסוך האינסופי שלו מול רופאי הדסה שהגיע אתמול (א') לשיאו עם ההתפטרות הקולקטיבית של כל רופאי המחלקה להמטו-אונקולוגיה ילדים.
רוטשטיין, את זה יודע כל מי שעבד בסביבתו, חי ממלחמה למלחמה. הוא מאוהב בתדמית של הבולדוזר שעושה כל העולה על רוחו, גם אם זה אומר לבעוט בהסכמים, בהוראות של רגולטורים או אפילו בכללי מנהל תקין.
תזכורת קצרה וחלקית בלבד לכמה מהמקרים שחשפנו כאן בשנים האחרונות:
■ רוטשטיין הפך על דעת עצמו בניין מגורים המיועד לסטאז'רים לרפואה, שהוקם על ידי משרד השיכון ותופעל על ידי עמידר, למלונית עבור תיירים רפואיים מחו"ל;
■ הוא הקים שדה תעופה קטן למסוקים מסחריים ("הליפורט") ללא האישורים הדרושים, ועוד קודם לכן אפשר לשני מסוקים של בעלי הון לחנות בשטח בית החולים באופן שלטענת רשות התעופה האזרחית סיכן נחיתה של מסוקים שמבקשים לנחות במנחת הסמוך לצורך פינוי פצועים;
■ הוא עודד ביצוע של ניתוחים קוסמטיים פרטיים בשעות היום בניגוד לכללים (לפי כתב אישום משמעתי של נציבות שירות המדינה).
■ הוא סירב להתפטר מדירקטוריון של חברה לנכיון צ'קים למרות שלא קיבל לכך אישור; והרשימה עוד ארוכה.
במקום ששר הבריאות יעקב ליצמן ידרוש מרוטשטיין להחזיר את המפתחות, הוא התעקש לתת לו משימה חדשה למרות כל האזהרות: "להציל" את הדסה. "ליצמן התעקש למנות לתפקיד פירומן, אז עכשיו הוא נאלץ לכבות שריפות", אמר היום גורם במערכת הבריאות.
2.
שלושה פקידים בשירות המדינה סירבו "להתיישר" עם ההתעקשות של ליצמן למנות את רוטשטיין והניפו דגל אדום: מיכל עבאדי-בויאנג'ו, עד לאחרונה החשבת הכללית במשרד האוצר; יוני דוקן, הממונה על אגף הבריאות בנציבות שירות המדינה, ועו"ד אסף רוזנברג, הממונה על המשמעת בנציבות. הם סברו שמדובר לא רק בטעות שתשפיע לרעה על הדסה, אלא בעיקר במסר בעייתי שישפיע על נורמות הניהול לרוחב ולאורך של שירות המדינה.
שלא באופן מפתיע, כל השלושה נאלצו לספוג בשל כך מסע הסתה פראי מצידו של רוטשטיין, ובחלק מהמקרים גם מצידו של ליצמן. השיא הגיע כשרוטשטיין ציטט מפרק קמ בתהילים, עם רמז עבה לעברם של הרגולטורים האיומים שרודפים אותו. בין היתר הוא כתב: "חלצני ה' מאדם רע; מאיש חמסים תנצרני... ימיטו עליהם גחלים, באש יפלם, במהמורות בל יקומו".
בכל הזמן הזה, את עבאדי-בוינאג'ו הפכו למשוגעת ולאובססיבית. היא זכתה לאפס גיבוי מצד ראשי משרד האוצר ומשר האוצר משה כחלון עצמו, גם כשהיא התריעה על כך שרוטשטיין מפר ברגל גסה את הסכם ההבראה בהדסה בכך שהוא מדיר לחלוטין את החשב המלווה עד שזה נאלץ לעזוב.
את הכיסא של יוני דוקן דאגו להרעיד, לאחר שנציב שירות המדינה משה דיין החליט לפתע שלא צריך אגף בריאות בנציבות. המקרה של עו"ד רוזנברג מוכר עוד יותר, לאחר שהנציב החליט לפטר אותו מתפקידו בטענות שונות, חלקן משונות. כך ייעשה למי שהחליטו לצעוק שהמלך הוא עירום.
3.
גם הרופאים בהדסה אשמים. כל ועדי הרופאים, ללא יוצא מן הכלל, שתקו אל מול האזהרות וקיבלו את המינוי של רוטשטיין בחיבוק. זה לא היה חיבוק כן ואותנטי, אלא חיבוק אינטרסנטי שנבע בין היתר מתוך הרצון להתחבב על ליצמן והמחשבה שהצמד יגמול לרופאים על תמיכתם.
רופאי הדסה, צריך לומר בכנות, התרגלו במשך השנים שהם מנהלים את המקום. הם קבעו את חלקם בהכנסות משירותי רפואה פרטיים, הם הטילו וטו על מינויים ולא קיבלו לרגע מרות של אחרים - גם לא את זו של פרופ' תמר פרץ, ששימשה כממלאת מקום המנכ"ל לפני בואו של רוטשטיין וספגה פחות או יותר אינתיפאדה מלובשי החלוקים הלבנים. במשרד הבריאות היה מי שחשב כי רוטשטיין הוא היחיד שיוכל לעשות שם סדר, אבל התוצאה בינתיים היא אחת: כאוס.
4.
אם לא יועילו הניסיונות של ליצמן לפשר בין הרופאים המתפטרים לבין פרופ' רוטשטיין שביקש למזג בין שתי מחלקות, אפשר שההתפטרות הזו תגיע עד לבית הדין לעבודה. העובדה שמדובר בהתפטרות קולקטיבית צפויה להזכיר לכולם את ההתפטרות הקולקטיבית של מאות רופאים מתמחים ברחבי הארץ בשנת 2011, אז קבעה מי שהייתה הנשיאה של ביה"ד הארצי לעבודה, נילי ארד, כי מדובר "בשביתה בתחפושת". הכוונה היא שמדובר למעשה בצעד ארגוני שלא על פי הכללים, ולא באמת בהתפטרות אותנטית.
אלא שהמקרה של הדסה בכל זאת שונה באופן מהותי: מדובר בהתפטרות במחלקה אחת ובבית חולים אחד - צעד שנעשה מול מעסיק ולא מול מדינה. הם לא מבקשים להפסיק להיות רופאים, הם מבקשים להפסיק להיות רופאים בהדסה. כל זמן שהם באמת מתכוונים לזה, שום שופט לא יעצור אותם.
5.
קוראינו צריכים להיות מופתעים מהסיקור הנרחב שמקבל לפתע הסיפור של הדסה ובעיקר מהתקשורת השלילית לה זוכה בחודשים האחרונים רוטשטיין בערוצים ובעיתונים מרכזיים. אלה כולם נדמו בעבר, גם כשסיפור רדף סיפור ורוטשטיין הופיע בעיתונים מסוימים ובערוצי הטלוויזיה רק מלוטף מכל כיוון, אתרוג שאין לגעת בו.
אז מה בעצם השתנה? אולי העובדה שפרופ' רוטשטיין עזב לירושלים הרחוקה, וטיפול VIP אפשר להמשיך לקבל בבית החולים הקרוב למקום מגורינו גם ממנהל אחר.