ג'וליה קמרון / צילום: באדיבות ג'וליה קמרון
בכל פעם שהיא מתיישבת לכתוב, נייג'ל מתעורר ומגיע. הוא מעצב פנים בריטי נאה, הומו ציני וביקורתי, שלא מפסיק להציק לה ולצקצק באוזניה. למרות שמאחוריה שורה ארוכה של ספרים, מחזות ותסריטים, שום דבר שהיא עושה לא מספיק טוב בשבילו. נייג'ל הוא המבקר הפנימי של ג'וליה קמרון, הדמות שמייצגת יותר מכל את מחסומי הכתיבה שלה.
את כותבת כבר כל כך הרבה שנים, לא הגיע הזמן 'לפטר' את נייג'ל?
"הניסיון שלי מראה שהנייג'לים תמיד נשארים חלק מהחיים שלנו. אז נייג'ל ממשיך לדבר איתי, ואני ממשיכה להשתיק אותו. אני מאמינה שלכולנו יש מבקר פנימי שמדבר איתנו, ואומר לנו שמה שאנחנו עושים הוא לא טוב.
"כשאנשים מבקשים ממני שאעזור להם להיפטר מהמבקר הפנימי, אני מסבירה שהם צריכים ללמוד לחיות איתו, ולדעת לענות לו. הרעיון הוא לכתוב למרות המבקר הזה, להגיד לו 'תודה ששיתפת', ולהמשיך לכתוב. נכון שהמבקר נהיה חכם יותר ככל שאנחנו נהיים חכמים יותר, אבל פשוט צריך לתרגל את השיחות איתו".
קמרון, שחגגה החודש 69, היא גורו כתיבה בינלאומית, מחזאית, תסריטאית וסופרת, שידועה בעיקר בזכות ספרה 'דרך האמן' שנמכר ביותר מ4- מיליון עותקים. כמה שנים לאחר מכן פרסמה את הספר 'הזכות לכתוב' (הוצאת כנרת זמורה ביתן), והפכה למנטורית של כותבים ותסריטאים.
הקלף החזק ביותר של קמרון הוא 'דפי בוקר'. היא מציעה לכולנו, בין אם בגיל צעיר נחשבנו מוכשרים בכתיבה ובין אם תמיד חשבנו שאנחנו גרועים בזה, לכתוב מדי יום, מיד כשאנחנו מתעוררים, שלושה דפים ביד חופשית ובלי פילטרים. "הכי טוב לכתוב עם עט או עיפרון, כי כשאת מקלידה במחשב זה עלול להיות מהיר מדי ולא תצליחי להגיע לעומקים. זה כמו שתנהגי במכונית שלך ממש מהר, ופתאום תגידי לעצמך 'אוי, פספסתי את היציאה'. כשאת כותבת ביד זה כמו מכונית שנוסעת מאוד לאט, ויש לך זמן לומר, 'הנה מגיעה הפנייה שלי'. את לומדת לדעת יותר טוב מי את ומה את מרגישה".
הכלי השני שהיא מציעה כדי לשכלל את הכתיבה נקרא 'בילוי אמן', או כמו שהיא מגדירה זאת, "לצאת מהבית פעם בשבוע, ולעשות משהו כיפי שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך - זה יכול להיות ביקור במוזיאון, טיול בטבע, צעידה על חוף הים, צפייה בסרט או שיחה עם חבר ותיק שלא פגשת מזמן.
"התעוררות יצירתית ארוכת טווח מחייבת שימוש בשני הכלים האלה, אבל היום אני חושבת שיש גם כלי שלישי - חשוב מאוד לצאת להליכה. כשאתה יוצא להליכה יש לך זמן חשיבה שבו אתה מחבר בין שני הכלים הראשונים, בין התובנות לאינטואיציות".
מחסומי כתיבה, אומרת קמרון, הם למעשה אויב ותיק שנתקלנו בו במהלך חיינו גם בהקשרים אחרים. "אלה שהפחד משתק אותם לפני כל פעולה, נותנים לבושה לחבל להם בעשייה. ליצור אמנות זה לגלות סוד פרטי, ובדרך כלל כשאנחנו מגלים סודות אישיים אנחנו חווים בושה ופחד, במיוחד אם בעבר גרמו לנו להתבייש בגלל הסקרנות שלנו, הדעות שלנו או התנסויות שונות שעברנו. אנחנו חווים אובדן שליטה - אנשים מביישים מישהו במטרה למנוע ממנו לנהוג בדרך שתביך אותם.
"כשאנחנו עושים אמנות, אנחנו חושפים את החברה לאמת של עצמה. כתיבה מוציאה דברים לאור, ושופכת אור על הפינות החשוכות בתוכנו. כשאנשים לא רוצים לראות משהו, הם כועסים על האדם שמראה להם. אבל כדי שהפצע יגליד, הוא חייב קודם כל להיראות. לכן אל תתנו למחשבות השליליות להשתלט עליכם. ויתור לספק הוא כמו כוס אלכוהול ראשונה לאלכוהוליסט".
וקמרון יודעת על מה היא מדברת - במשך שנים הייתה מכורה לאלכוהול, עד שבגיל 29 נגמלה והחלה את מסע הכתיבה הפיכחת שלה. זו, היא אומרת, הייתה נקודת המפנה של חייה, ועד היום זה האירוע החשוב ביותר מבחינתה. "הדבר הכי חשוב שלמדתי על החיים הוא שהם יכולים להיות יפים. באותו זמן עברתי מלכתוב מאמרים לכתיבת ספרים, ולמדתי לאפשר לכוחות העליונים לעבור דרכי. האירוע החשוב השני בחיי הוא לידת הבת שלי, והשלישי הוא שהפכתי למחזאית. זו הרגשה נפלאה לראות את המילים שלך מקבלות חיים".
המדיטציה שבכתיבה
היא נולדה במדינת אילינוי בארה"ב להורים אמנים, וגדלה יחד עם שישה אחים, שכולם עוסקים עד היום בתחומים שונים של אמנות. "ההורים שלי שכחו להגיד לנו שאי אפשר להתפרנס מזה", היא אומרת. בשנות ה-70 הייתה נשואה לבמאי הקולנוע מרטין סקורסזה - הם הכירו כשהיא הייתה כתבת של ה'רולינג סטון' ובאה לראיין אותו בניו-יורק. הוא בדיוק עבד אז על 'נהג מונית', והרגיש חופשי לתת לה לקרוא את התסריט. תוך זמן קצר הם עברו לגור יחד בלוס אנג'לס, ונולדה להם בת משותפת, דומניקה. לא חלפו שנתיים, ודרכיהם נפרדו. בשנות ה-80 נישאה שוב, למרק בראיין, נישואים שהחזיקו מעמד שלוש שנים.
בשש השנים האחרונות היא מתגוררת לבד בחווה בסנטה פה, שבמדינת ניו-מקסיקו. באופן טבעי, אין דבר שמסעיר אותה יותר מכתיבה. עבורה זו פעילות פסיכולוגית ופיזית כאחת ("כשאני מבהירה את מחשבותיי, אני למעשה מארגנת מחדש את חיי"), ויש לה מנעד רחב של דימויים כדי לתאר את חוויית הכתיבה. "כשאנחנו כותבים אנחנו נוגעים במה שאני מכנה 'כוח נדיב'. כשאנשים מתחילים לכתוב הם סקפטיים, אבל תוך כדי המעשה עצמו הם מתחילים להיות יותר חופשיים.
"כתיבה היא כמו מדיטציה, שמועילה במיוחד לאנשים שקשה להם לשבת בלי לזוז ולעשות מדיטציה רגילה. אני מאפשרת להם לעשות משהו, ולקרוא לו מדיטציה. כשאתה לא כותב, אתה יכול לומר 'אני מרגיש בסדר' באופן כללי, אבל כשאתה כותב אתה מתחבר לרגשות האותנטיים שלך, אתה יותר ספציפי לגבי הרגשות, ואז היקום יכול להיות יותר ספציפי בעזרה שהוא נותן לך".
יש דבר כזה 'כתיבה גרועה'?
"בבית הספר לימדו אותנו איך כתיבה צריכה להיראות, אמרו לנו קודם כל לכתוב משפטי נושא, שלפיהם כל המילים צריכות לצעוד כמו חיילים ממושמעים. אבל כשאתה כותב בחופשיות, ומתעלם מהנייג'ל שלך, לכתיבה יש כוח וצבע. לכן אני אומרת, תן לעצמך לכתוב בחופשיות, ותראה איך יוצאים מזה דברים טובים. כתיבה גרועה, במיטבה, היא כמו פיצה - לפעמים קצת קשה מדי, לפעמים ספוגית, אבל יש לה טעם חזק. יש לה פלפל. אם הייתם מרשים לעצמכם לכתוב גרוע, רבים מכם היו כותבים טוב יותר".
נהוג לומר היום שאם כישורי הכתיבה שלך גרועים, אתה מחבל בקריירה שלך.
"אני בהחלט מאמינה שכישורי כתיבה נחוצים לקריירה, אבל הכתיבה לא השתנתה בעידן הדיגיטלי. למרבה המזל, כולנו למדנו שוב לכתוב דרך האימיילים - בזכות זה אנשים מצאו את עצמם כותבים בחופשיות".
ברשתות החברתיות אפשר לקבל פידבק מיידי. זה לא השפיע על הכתיבה?
"זה טוב שאנשים כותבים את מה שיושב להם על הלב, והפידבק החברתי הפך אותנו ליותר מחוברים, אבל דפי הבוקר הפכו אותנו ליותר אמיצים, כי אנחנו מתחברים למי שאנחנו באמת. אז אני חושבת שאלה דברים שמשלימים זה את זה, למרות שתמיד עדיף להתחיל עם הדפים".
היום רוב האנשים מתחילים את הבוקר שלהם עם הסמארטפון, ולא עם כתיבה.
"אין שום דבר בריא יותר מאשר לעשות דפי בוקר. זה הזמן שבו אנחנו מקבלים הכוונה לחיים, ומה שאני מכנה 'אהבה קשוחה'".
את טוענת שאף אחד לא צריך לדעת מה כתוב בדפי הבוקר, אבל אנחנו חיים בעידן שבו אתה משתף כמעט כל דבר שקורה לך.
"תתפלאי, אבל אני מוצאת שאנשים נהנים מהסודיות. בעולם הזה של השיתוף, הם אוהבים את זה שיש להם משהו אישי ופרטי. את נשמעת כאילו יש לך אג'נדה".
אני מציאותית. כתיבה יכולה גם להיות מעשה אגוצנטרי.
"אני לא מסכימה. כתיבה עוזרת לנו להיפתח, היא אומרת ליקום 'תן לי להיות ערוץ'. אנשים שמשקיעים בכתיבה מצליחים לייצר קשרים הרבה יותר טובים עם מי שנמצא סביבם, וחוץ מזה, הרבה פעמים כשאנשים סביבך רואים שאתה כותב, הם רוצים לנסות גם. זה מידבק".
השוחד היומי
כש'דרך האמן' יצא לאוויר העולם, ב1992-, הוא רשם הצלחה כה כבירה שקמרון פשוט לא ידעה איך להתמודד עם המצב החדש. "ברחתי מהבית ללונדון, וישבתי שם כדי לכתוב מחזמר. נבהלתי מכך שפתאום מתייחסים אליי כאל מורה ולא כאל אמנית. הבנתי שאני חייבת ללמוד לנהל את היצירתיות שלי. מצאתי שאם אעסוק יותר מדי בהוראה אני אהפוך למרירה, כי לא אעשה את העבודה שלי. הבנתי שתמיד צריך לייצר מקום ליצירתיות".
קמרון מספרת שגם היא מתעצלת לכתוב לפעמים, ואז היא מציעה לעצמה כל מיני 'הצעות שוחד' כמו ביקור בחנות מכשירי כתיבה או צפייה בסרט תיעודי על הנרי מילר בתמורה ל20- דקות כתיבה.
מה השוחד האחרון שהצעת לעצמך?
"'אם תכתבי, אני ארשה לך לעשות טיול ארוך יותר להרים'. אני גרה באזור מאוד יפה, בקצה דרך עפר שמאוד נעים ללכת עליה, אז אני משחדת את עצמי בבילוי שם".
להציב את שולחן הכתיבה מול נופים אינסופיים מביא תועלת?
"אני חושבת שכן, למרות שגם כשגרתי בניו-יורק כתבתי דברים נהדרים. נהגתי לקחת את הכלב שלי לסנטרל פארק, ללכת שם ולהעריץ את העצים. ואז יום אחד עשיתי תרגול של 'דרך האמן', ודירגתי 25 דברים שאני אוהבת. אז כתבתי שם דברים כמו עצים, ירח, עורבים, שיחי ערער, עצי אלון, נשרים. כשסיימתי, קראתי את הרשימה ואמרתי לעצמי: 'זו לא ניו-יורק'. וזה מה שגרם לי לשוב לסנטה פה".
היא כותבת מדי בוקר בחדר העבודה שלה, כשלצדה כוס קפה קר, שהכינה לעצמה ערב קודם לכן. את ארוחת הבוקר תאכל רק עם סיום הכתיבה, כי "חשוב להגיע לדפים מיד, דבר ראשון על הבוקר. יש לי בבית 'תחנות כתיבה', כלומר מקומות שבהם אני נוהגת לכתוב - לפעמים זה בחדר העבודה, לפעמים בסלון כשאני מסתכלת על ההרים, אבל אף פעם לא בחדר השינה".
קמרון, שהפכה גורו לתסריטאי הוליווד, נוהגת לומר שבכתיבה טובה צריך למקם את היצירה באופן ספציפי. "כשאתה אומר שלמקום יש משמעות אתה יוצר הקשר לדברים, ומאפשר לקורא שלך להביא עולם של אסוציאציות ושל הבחנות - עד שנוצר מעין ריקוד אינטימי בינך לבינו.
"עוד כלי שיכול לשמש אותנו הוא הקפדה על ריבוי פרטים ונכונות למקם את הקטע שאנחנו כותבים בתוך קונטקסט מדויק - זה יוצר כתיבה שהקורא יכול להתחבר אליה, ויותר מזה, שהסופר יכול להתחבר אליה. כשהכותב מתאר את החוויה שלו באופן מדויק ואינטימי, הוא מנכס אותה לעצמו, היא הופכת לטריטוריה שלו, מקום שיש לו רגשות כלפיו, ואז יש לו סיכוי לכתוב משהו שנוגע לא רק בפני השטח, אלא מגיע עמוק יותר".
לאורך כל הראיון חזרה קמרון שוב ושוב על מנטרת דפי הבוקר, בכל פעם מכיוון אחר. היה נדמה שמבחינתה זו התשובה לכל שאלה כמעט, ואת האפשרות שבמהלך 25 השנים שעברו מאז שהוציאה את הספר סיגלה לעצמה כלי חדש לחיים דחתה כמעט על הסף, ספק בכעס, ספק בזלזול. לבסוף הסכימה לספר על כומר שהציע לה לכתוב את התפילות של עצמה. "לפני כן אף פעם לא עלה על דעתי לעשות את זה. ניסיתי לכתוב, ופתאום אהבתי את זה. אני חושבת שאסתכן בכך שתחשבי שאני פנאטית, אבל גיליתי עוד כלי שעובד".
ומהו?
שתינו ביחד: "דפי בוקר!".