אנגלה מרקל / צילום: רויטרס
בלוח השנה הקתולי יש לכל קדוש יום משלו. היום הקרוי על-שם ולנטין הקדוש או על-שם סילבסטר הקדוש, מוכרים גם למי שאינם משתמשים בלוח זה. בעידן המודרני שגור לוח שנה ובו ציון ימים על-שם נושאים שונים - יום הגבר הבינלאומי, יום הילד הבינלאומי, יום הבריאות הבינלאומי, יום זכויות האדם הבינלאומי, יום הפליטים הבינלאומי, או יום הדמוקרטיה הבינלאומי - כולם ימים ש"קודשו" על-ידי האו"ם - או יום ההגינות הבינלאומי של פיפ"א. הכוונה היא ליצור מודעות לעניינים הדורשים תשומת-לב, שלא הפכו למובנים מאליהם לכולי עלמא.
"יום האישה הבינלאומי" התקבע ככזה על-ידי האו"ם רק לפני כ-40 שנה, אך שורשיו ארוכים החלו לפני יותר ממאה שנה. כמו "יום הפועלים הבינלאומי" (ה-1 במאי), שורשי יום האישה החלו בארה"ב, וגם הוא במקורו יומם של סוציאליסטים. המאבק לשוויון חברתי שאפיין את הסוציאליזם, הוליך גם למאבק על שוויון האישה. אמנם מראשית הדרך נאבקה גם האישה הבורגנית על השוויון, אבל אל המסקנה העקבית בדבר השוויון המוחלט של הנשים הובילו בעיקר הסוציאליסטים.
את הרעיון לקבע את יום האישה כיום בינלאומי, העלתה חברת מפלגה של הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים, קלרה צטקין, זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר לא הייתה עדיין זכות בחירה לנשים. צטקין הסתמכה על ספר חשוב ופורץ-דרך, שכתב ראש מפלגתה, אוגוסט בבל, "האישה והסוציאליזם", ובו המסר, כי יש להילחם בדעות הקדומות המפריעות לשוויון הזכויות של האישה, וכי שחרור חברתי של האישה, נוסף למשפטי, יצלח בזכות רעיונות סוציאליסטיים.
תולדות הציונות בארץ-ישראל לימדו, כי אכן תנועה סוציאליסטית יכולה להיות נמרצת ועקבית יותר בכל הנוגע לשווי זכויות האישה. הניסיון של הקיבוץ, ניסיון מקורי ציוני, הוא אחד המובהקים בתחום הזה.
היום אפשר לשאול שאלה כפולה: ראשית, האם מימוש זכות הבחירה והזכות להיבחר במרבית הארצות והתרבויות מאז תום מלחמת העולם הראשונה, לא הופך את הצורך ביום האישה למיותר. ושנית - אם נסכים שהמטרה עדיין ללא הושגה במלואה, האם אנחנו מבקשים לציין זאת בדרך שהותוותה על-ידי הסוציאליזם, שנחשב היום בעיני רבים לטעות ואף לחטא?
על השאלה השנייה קל לענות: מדחיקים את התרומה של הסוציאליזם להצלחת המאבק לשוויון הזכויות של הנשים, וכך אפשר לחוג את יום האישה הבינלאומי בלי להתייחס למקורו הסוציאליסטי.
לעומת זאת, השאלה הראשונה מותירה מקום להתמודדות מורכבת יותר. קל לטעון שאין עוד על מה להילחם מכיוון שזכות הבחירה לנשים - שעוד לפני 100 שנה הייתה נדירה ביותר - היא היום דבר שבשגרה.
ואכן, כדי להסביר שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, מרבים להזכיר שמות מפורסמים: אנגלה מרקל ותרזה מאי העומדות בראש ממשלות גרמניה ובריטניה; פדריקה מוגריני, הממונה על ענייני החוץ של האיחוד-האירופי; כריסטין לגארד, ראשת קרן המטבע הבינלאומית, ועוד כהנה וכהנה נשים בעלות תפקידים מרכזיים בפוליטיקה ובכלכלה. אלא שמבט סנסציוני פחות מלמד כי הפער בייצוג נשים לעומת משקלן באוכלוסייה, נשאר עדיין גדול, הן בפוליטיקה והן גם באליטות אחרות, כמו האקדמית.
יתר על כן, המבחן שעמד לנגד עיני התנועה הסוציאליסטית מראשית דרכה כלוחמת למען שוויון האישה, חושף עד כמה החברה עדיין מפגרת. במבחן ההכנסה ובמבחן הכניסה למקצועות היוקרתיים יותר, הפליית הנשים היא עדיין חזון נפרץ. בחברות רבות, ולא רק במוסלמיות, עדיין תקפה הנחת היסוד, שיש תחומים שראוי שיהיו סגורים בפני נשים. די אם ניטול קורה מבין עינינו, ונעקוב אחרי הדיון על תפילת נשים ליד הכותל, או נספור את מספר הנשים המייצגות את האוכלוסייה החרדית בפרלמנט הישראלי.
הדיון שהתנהל לפני כמה ימים בפרלמנט האירופי בנושא אי-השוויון בשכר, שבו טען נציג מטעם "מפלגת התאחדות הימין החדש" הפולנית, יאנוש רישרד קורווין-מיקה, כי הנשים ראויות גם ראויות להפליה בשכר, מכיוון שהן "חלשות, קטנות ופחות אינטליגנטיות", מעיד כי עדיין יש הבדל בין הוויכוח על מעמד האישה לוויכוח אם כדור הארץ שטוח. הטענה שכדור הארץ אינו כדור, אינה עוד אתגר, ולכן אין צורך ב"יום כדור הארץ העגול הבינלאומי".
הטענה בדבר נחיתותן הטבעית של הנשים, היא עדיין בחזקת אתגר ומצדיקה תגובה, בין השאר בנוסח "היום הבינלאומי".
אמנם אפשר לטעון, כי קורווין-מיקה הוא תמהוני - בעבר כבר טען טענות מסמרות שיער בנושא אונס נשים, ופטר את היטלר מאחריות לשואת היהודים. אבל כשם שאיננו מניחים למכחישי שואה, גם לאלה הביזאריים, מחשש שישפיעו על אחרים, כך גם במקרה זה. העובדה כי אנשים כמו קורווין-מיקה מסתובבים חופשי ומייצגים פלח של דעת-קהל, ואף מעצבים אותו, מלמדת שיש עדיין על מה להילחם ושיש טעם גם ביום האישה הבינלאומי, יותר מ-100 שנה אחרי שהאינטרנציונל הסוציאליסטי סימן אותו בלוח השנה.
את זאת יודעים גם בארץ שממנה יצא יום האישה המקורי, ארץ שבה מכהן נשיא שדעותיו בענייני נשים מעידות על נחיצותה של מערכה לשוויון האישה; נשיא שסייע לשמר את תקרת הזכוכית נגד מועמדת ראשונה שלא ממין זכר למשרה זו.