תקרת הזכוכית עדיין לא נופצה
מאז פרצה המהפכה הפמיניסטית, ובמיוחד מאז הובטחה זכות ההצבעה לנשים, מתקיים דיון ציבורי ער בנושא הייצוג הנשי במוסדות השלטון והמדינה. ישראל אמנם רשמה התקדמות מסוימת בייצוג נשים בפוליטיקה בעשורים האחרונים, אך הדרך לשוויון מגדרי עדיין ארוכה.
כך למשל, בכנסת הנוכחית מכהנות 27 נשים, שהן 22.5% מכלל חברי-הכנסת, השיעור הגבוה ביותר עד היום. קפיצה זו במספר חברות-הכנסת העלתה את ישראל מהמקום ה-70 בשיעור הנשים המכהנות בפרלמנט למקום ה-57 בעולם. נכון, עלינו ב-13 מקומות, אך גם המיקום הנוכחי אינו של כבוד ויוקרה למדינה דמוקרטית-ליברלית ומתקדמת טכנולוגית כישראל.
גם במספר השרות בממשלה חל בשנים האחרונות שיפור, אם כי בראשות משרדים הממשלתיים החשובים, משרדי הביטחון, האוצר והפנים, טרם כיהנה אישה.
גם במגזרים אחרים נרשם שיפור בייצוגן של נשים. אישה התמנתה לתפקיד אלופה בצה"ל, ושתי נשים כיהנו בתפקיד נשיאות בית-המשפט העליון. לראשונה גם מונתה אישה לעמוד בראשות בנק ישראל. במגזר הפיננסים נרשם שיפור ניכר בייצוגן של נשים, והיום 3 מנכ"ליות עומדות בראש 3 תאגידים בנקאיים, ומולן 6 מנהלות בכירות בראש המערכות הציבוריות.
אך זו תופעה חריגה בעולם ובהחלט גם בישראל. במספר תחומים לא קטן נשים עדיין סובלות מתת-ייצוג. כך למשל באקדמיה. על אף ששיעור הנשים בקרב הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון הוא 56%, בקרב הלומדים לתואר שני, 61%, ובקרב הלומדים לתואר שלישי 52%, כלומר, הן הרוב, נשים מהוות רק 29% מכלל הסגל הבכיר במוסדות להשכלה גבוהה.
כך גם המצב בשירות הציבורי בישראל, שבו תקרת הזכוכית עדיין לא נופצה. שיעורן של הנשים בעמדות הבכירות ביותר בשירות הציבורי הוא רק 13% (לא כולל דירוג משפטי), כאשר באיוש משרות מנכ"ל במשרדי הממשלה יש תת-ייצוג בולט של נשים; ובצמרת שירות המדינה שוררת הגמוניה מוחלטת כמעט של גברים. המצב חמור אף יותר בחברות ממשלתיות גדולות.
התמונה בגדול היא, שלמרות השיפור המתמשך בייצוגן של הנשים בישראל, הן עדיין סובלות מתת-ייצוג במגזרים רבים ומשפיעים. לצד זאת, בולטות לרעה תופעות אחרות - הפליה ניכרת, פערי שכר בין נשים לגברים בשוק העבודה (בהיי-טק, למשל, הפער עומד על 45%), שכר נמוך, קשיים בהשתלבות בשוק העבודה ועוד. נשים מהוות עדיין את אחת הקבוצות הפגיעות ביותר - לעוני, להטרדה מינית ולאלימות.
מציאות זו היא תוצאה של הפליה סמויה ושל מוסכמות חברתיות. למרות המגמות של הגברת השוויוניות בחלוקת התפקידים במשפחה, ברוב המשפחות נשים עדיין נושאות בעיקר האחריות לטיפול בילדים ולמשק הבית, והגברים אחראים לפרנסת המשפחה. כך נבלם לא פעם קידומן של נשים, המתמרנות בין עבודתן לאחריותן המשפחתית, ועובדות פחות שעות (אם כי תפוקתן לא בהכרח נמוכה יותר); ואילו גברים מקודמים, לא תמיד ביחס ישיר לכישוריהם.
התוצאה היא, שלמרות השוויון הפורמלי שבו מתהדרת ישראל, בפועל קיים כאן אי-שוויון מגדרי. הדבר מצריך העדפה מתקנת וקביעת מכסות ייצוג לנשים.
להעלות את רמת הביצועים הנמוכה של נבחרי הציבור
כדי לחולל שינוי, על נשים לחשב מסלול מחדש. בין היתר, עליהן לסמן כיעד את הזירה הפוליטית, שהיא המשפיעה, החשובה והקריטית בעיצוב חיינו. עליהן לחתור בהתמדה, בנחישות וללא הרף להגדלת ייצוגן ולהגיע לעמדות השפעה. המטרה אינה רק לקדם נושאים "נשיים" ואג'נדה פמיניסטית, אלא גם לשנות את השיח השלילי הרווח בפוליטיקה, ולהעלות את רמת הביצועים הנמוכה של נבחרי הציבור, ולהוכיח פעם נוספת שניהול נשי עשוי להביא עימו תועלת לכלל.
מקובל להניח שנשים נרתעות מלהשתלב בפוליטיקה, בשל היותה כוחנית, גברית ויצרית, לצד החשש מאי-היכולת לשלב קריירה ומשפחה. זה נכון. אבל דווקא בשל משבר האמון הכבד שנוצר בקרב הציבור כלפי ההנהגה הפוליטית בשנים האחרונות, נוצרת הזדמנות לנשים להביא לביטוי את כישוריהן. המחקרים העכשוויים מראים שדווקא הניהול הנשי מותאם במיוחד לאתגרי המאה ה-21, בהיותן אמונות על חלוקת קשב מבוזרת יותר, חיבור בין חיים אישיים למקצועיים, וניהול פחות היררכי ויותר רוחבי.
סגנון הניהול הנשי כולל יכולות הכלה גבוהות יותר של קונפליקטים, שמאפיינים מאוד את החיים הפוליטיים, תוך יכולות לבניית הסכמות וגישורים. הכישורים האלה הם תכונות הכרחיות לניהול פוליטי נכון והגון.
המאבק לשוויון מגדרי נמצא בעיצומו. חרף מחויבותה של מדינת ישראל מימי ראשיתה לשוויון מהותי בין המינים, ולמרות ההצלחות הרבות שנקצרו בתחום זה, לא ניתן לנוח על זרי הדפנה. אני קוראת לכל חברותיי הנשים לא לפחד "ללכלך את הידיים", ולהיכנס לפוליטיקה, המגזר החשוב והמשפיע ביותר בעיצוב החברה והמדינה.
מעבר לצד הערכי והמוסרי, לקידום נשים, להגברת השתתפותן בשוק העבודה ולהגדלת שיעורן בקרב ממלאי תפקידים בכירים, יהיו השפעות חיוביות על הרווחה הכלכלית, על איכות החיים, על אפשרויות מימוש יכולות ושאיפות של הנשים, שמהוות 51% מהאוכלוסייה.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", מ"מ ראש מועצת עומר וחברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
