מי מנהל את הספורט בישראל?
השבוע פרסם הטוטו את הדוחות הכספיים של 2016. למרות הסערה שעובר הארגון בעקבות המצור ששם עליו שר האוצר משה כחלון עם הגבלת שוק ההימורים, המגמה של הטוטו עדיין ללא שינוי: חזק מאוד כלפי מעלה. את השנה סיים הטוטו עם הכנסות שיא (שוב) של 3.24 מיליארד שקל - עלייה של 8.7% בהשוואה לשנה הקודמת. ב-5 השנים האחרונות שיעור הצמיחה הממוצע של הטוטו עומד על 16.5% בשנה.
הבעיה היא במספרים שלא בוחרים לפרסם בהודעות לעיתונות. שם גם הייתה הבעיה של הטוטו מול משרד האוצר עוד הרבה לפני הקמפיין האגרסיבי של כחלון. מתוך הכנסה כוללת של 3.24 מיליארד שקל, הרווח של הטוטו (כלומר - הכסף שחזר לספורט) עומד על 586 מיליון שקל - שיעור רווח של 18%.
כל חברה במשק הייתה מוכנה לחתום על שיעור רווח שנתי כזה, ודאי כאשר כל שנה - אבל כל שנה - מסתיימת ברווח. אלא שהאוצר לא אוהב את שיעור הרווח הזה. הסיבה היא עקרונית: אם אני, האוצר, מאפשר לך להיות מונופול הימורים שכל תפקידו הוא להחזיר את הכסף לספורט, אז במחיר של הרס משפחות שאני מגלם בזיכיון הזה אני מצפה שיותר כסף יחזור לספורט.
בעבר, שיעור הרווח היה גבוה - בשנת 2003 שיעור הכסף שחזר לספורט עמד על 32%, ובשנים האחרונות שורת הרווח הולכת ונשחקת עד שלפני כמה שנים חצתה את רף ה-20% ומעולם לא התרוממה מעליו. האוצר במסגרת החקיקה החדשה, מלבד ביטול הימורי הסוסים, דורש גם שורת רווח גבוהה יותר. וזה יושג באמצעות פיקוח וצמצום התקורות.
דוחות הטוטו של 2017 יציגו בבירור את תוצאות המצור של כחלון-באב"ד. הם לא יציגו כמה אנשים/מהמרים התייאשו מהמונופול שנחנק ופנו לשוק ההימורים הלא חוקיים. וכמה כסף הספורט הישראלי יפסיד.
למה יש משמעות גדולה לכספי הטוטו? בגלל שאלו הכספים הכמעט בלעדיים שעליהם נשען הספורט הישראלי. המדינה ויתרה מזמן על התמיכה בספורט והשאירה את העסק הזה לטוטו. בתוך 7 שנים, מאז 2009, הגדיל הטוטו את כמות הכספים שהוא מזרים לספורט בכ-275 מיליון שקל בשנה; בעוד משרד הספורט "תרם" בפרק הזמן הזה עלייה של 40 מיליון שקל. במלים אחרות - על כל שקל שהצליחו השרים (לבנת, ועכשיו רגב) לגרד, הביא הטוטו 7 שקלים.
לפני כמה ימים פרסמה שרת התרבות והספורט מירי רגב את תקציב הספורט בישראל. וגם היא כמובן חגגה על נתוני הקצה של משרדה, לא משנה אם הם לא באמת מגיעים מהמשרד שלה. במסיבת עיתונאים אמרה ש"אנחנו נמצאים פה כדי לחגוג את ההישג הגדול של הספורט הישראלי", והוסיפה ש"תקציב הספורט יהיה 700 מיליון שקלים".
אכן חגיגה. רגב בחרה להצניע שהמשרד שלה - כל כך לא נספר ולא רלוונטי מבחינה תקציבית בהשוואה למשרדים אחרים - תרם מתוך "תקציב הספורט" קצת יותר מ-15%, כ-120 מיליון שקל. 580 מיליון שקל הם כספי החלוקה של הטוטו שמייצרים המהמרים.
רגב דיברה על עוד כמה דברים מרשימים שיקרו כאן, המשמעותי מכולם הוא "תוכנית המתקנים 2027" - השנה שבה תסתיים בנייה מאסיבית של מתקני ספורט בארץ בהיקף כולל של מיליארדי שקלים. אבל גם השרה יודעת שלפזר הבטחות זה קל. מישהו יודע כמה שקלים נוצלו וכמה מתקנים נבנו מפרויקט תוכנית המתקנים 2020 (רמז: רחוק מהמתוכנן)?
מישהו יודע כמה כסף כבר זרם לטובת תוכנית "פרחי ספורט" שמתוקצבת ב-370 מיליון שקל (רמז: מעט). זו בדיוק הסיבה שהטוטו נתקע עם הר של מיליארד שקלים בלתי מנוצלים שייגנזו עכשיו על-ידי האוצר (לא כולם, רק 600 מיליון).
התפקיד העיקרי של משרד הספורט - אחרי שהתברר שכסף הוא לא יכול להביא, וגם לא לעמוד בגזרות האוצר על שוק ההימורים - הוא לשחרר סבכים ביורוקרטיים שנוצרים במשולש טוטו-משרד הספורט-המועצה הלאומית העליונה לספורט. הפלונטר הזה הוא שמקשה על בניית מתקנים ובאופן כללי על שחרור כספים לספורט. גם כשהכסף כבר נחלץ מהסבך הביורוקרטי הוא נתקל בסבכים אחרים - ב-2011 זכתה עיריית ראשל"צ במכרז של הטוטו לבניית אולם בעלות מוערכת של 130 מיליון שקל, מתוך זה 50 מיליון שקל מהטוטו.
למרות הכסף שיושב בטוטו "צבוע" ומחכה שיגאלו אותו, העירייה עדיין לא התחילה לבנות את האולם (שתוכנן להיות מוכן ב-2014), במקרה הזה מסיבות שקשורות לעירייה ולאיתור שטח לבניית המתקן.
הפתרון היצירתי החדש של משרד הספורט הוא ביטול המאצ'ינג בעיריות עם דירוג הלמ"ס נמוך. כלומר, אל תביאו בכלל כסף, אפילו לא 10% - רק תקצו שטח לבניית מתקן. רעיון טוב? ימים יגידו.
האם עירייה שאין לה יכולת כלכלית תוכל לעמוד בעלויות תחזוקה של אולמות ומגרשים חדשים. הטוטו במשך שנים עמד על הרגליים האחוריות למנוע מצב של ביטול המאצ'ינג בדיוק מהסיבה הזאת - אבל היום נותר אקדוחן אחד בעיר. והיא יושבת במשרד הספורט. והטוב בעיניה ייעשה. המבול יבוא אחריי, ובינתיים אין דבר טוב עבור ציבור הבוחרים בפריפריה ממתקנים בעלות אפס.
עניין משמעותי שאותו משלים משרד הספורט בצוותא עם אנשי האוצר בימים אלו הוא "חוק המכון הלאומי למצוינות בספורט". מה שמוכר יותר כחוק וינגייט. מכון וינגייט להנצחת אורד וינגייט נוסד ב-1957 וידע ימים יפים. פיסת קרקע של 430 דונם שיושבת על מצוק חולי מדרום לנתניה, הייתה המקום שממנו נולד כל מה שקשור לספורט הישראלי. המכון נהנה מתרומות והעמיד מתקני אימון ברמה גבוהה מאוד ביחס למה שהיה אז בישראל.
קושי בגיוס תרומות מחו"ל, ובעיקר כאוס ניהולי הובילו אותו אל עברי פי פחת. המתקנים נותרו כשהיו לפני שלושים וארבעים שנה. מתקנים מיושנים ולא ראויים. כשכבר ניסו לבנות מתקן - בריכת שחייה מתקדמת בעלות מתוכננת של 40 מיליון שקל פלוס, זה נגמר ב-106 מיליון שקל. ללא אשמים וללא אחראים. ביננו, מה זה חריגה של 130% מכספי ציבור? כשהמכון עוד מסיים עם הלשון בחוץ ולוקח הלוואה של 6 מיליון שקל מהטוטו, שההחזר שלה אמור להתחיל ביולי 2018.
מפה לשם, מאז 2006 מנסים גורמים מקצועיים, ציבוריים ופוליטיים להציל את המכון שהיקף החובות בו הגיע לפני שלוש שנים אל יותר מ-20 מיליון שקל. מירי רגב תשלים בקרוב מאוד את המהלך אחרי שהחוק כבר עבר בקריאה ראשונה.
האם חוק המכון הלאומי הוא טוב? מבחינת וינגייט ברור שכן. המדינה לוקחת על עצמה את חובות המכון, ותשלם מדי שנה 4 מיליון שקל לסגירת המינוס. עד כה הועברו שני תשלומים שנתיים שאפשרו את הורדת הגירעון לאזור ה-9 מיליון שקל. בנוסף מתחייבת המדינה בהצעת החוק להסדיר את נושא המקרקעין מול מינהל מקרקעי ישראל - כך יוכלו להיבנות בשטח המכון מלון ברמה גבוה להלנת ספורטאים ומתקנים נוספים.
השומה הנדרשת להסדרת המקרקעין עומדת על כ-20 מיליון שקל מכספי המדינה (בהערכה אופטימית זה ייגמר על סכום נמוך יותר). יוקצו כספים מהטוטו לשיפוץ המתקנים הרעועים וכסף נוסף לבניית מתקנים חדשים - כאשר על-פי הצעת החוק, לכל בניית מתקן או פעולה תשתיתית בעלות של מעל 7.5 מיליון שקל יידרש אישור האוצר.
תהליך ההלאמה של המכון יאפשר לו ליהנות כמובן מתקציב שוטף וקבוע הישר מקופת המדינה. ב-2016 תיקצבה המדינה את המכון ב-19 מיליון שקל - שמהווה מעל 20% מהתקציב הכולל שלו. סכום דומה אמר לעבור לתקציב השוטף בשנים 2018 ו-2019.
מצד שני, המכון יהיה בפיקוח הדוק של המדינה ומשרד הספורט, כולל רואה חשבון מלווה של משרד הספורט שיהיה אחראי וילווה את המכון עד סיום תהליך התיאגוד. הוא יהיה מחויב להציג יעילות תקציבית - על-פי הצעת החוק, כל פעילות עסקית של המכון שבטווח של שלוש שנים תיבחן כלא רווחית, תופסק באופן מיידי.
המדינה תרוויח כמובן מכון לאומי מתפקד ומשודרג, שבדומה למקומות רבים בעולם יהווה מרכז מחקרי ואימון מהרמות הגבוהות ביותר.
אפשר להתווכח על תהליך ההלאמה והעדיפות לה זכה וינגייט. ראשית, למה דווקא וינגייט. יש מקומות אחרים שבזמן שווינגייט הלך ודעך הצליחו להגדיל נפח פעילות (הדר יוסף למשל) ולהוות אלטרנטיבה; ואפשר להתווכח על השיטה: הרעיון של הלאמת וינגייט, כמו התהליך של הלאמת הספורט כולו במדינה (באמצעות החלשת הטוטו והקמת המועצה הלאומית העליונה) - קצת מטריד. הכל מולאם, הופך את המשרדים הרלוונטיים, האוצר ומשרד הספורט, לגורמים בעלי השפעה וחזקים, כנראה חזקים מדי. המיניסטר שמגיע לארבע שנים יושב במקום שנוח לייצר בו השפעה פוליטית ללא קושי. כשיילך יבוא מישהו אחר, ינער את קופת הטוטו כרצונו.
ואפשר כמובן להיות מוטרדים מהקלות של היעדר האחריות שהביאה בסופו של דבר את המדינה לשאת בנזקים: השיטה שמאפשרת להעביר הכל הלאה ולשכוח את האחראים. המכון קרס, טוב, לא נורא. איפה אותם אנשים שניהלו אז את המכון ואפשרו לו לקרוס. מי הוביל לבניית בריכה ב-106 מיליון שקל? מי הוביל את המכון לחוב של 20 מיליון שקל?
