גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הרבנות הראשית תל אביב יפו / צילום: תמר מצפי

"רבים מאלה שקיבלו תעודות הסמכה לרבנות במתכונת המתוארת בכתב האישום לא היו ראויים לכך כל עיקר, באופן שדרס ברגל גסה לא רק את שלטון החוק אלא גם את כבודה של תורה". כך כתב היום (א') בית המשפט העליון בפסק הדין שבו דחה את מרבית ערעורי גיבורי הפרשה שזכתה בשם: "פרשת הרבנים" שבמסגרתה בין השנים 1999‑2003 הנפיקה הרבנות הראשית לישראל במרמה אלפי תעודות השכלה תורנית גבוהה לאנשי כוחות הביטחון - בצה"ל, במשטרת ישראל ובשב"ס.

השופטים ניל הנדל, יצחק עמית, ודפנה ברק-ארז דחו את מרבית חלקי ערעוריהם של מאיר רוזנטל, שהיה עוזרו של הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר, יצחק אוחנה שהיה מנהל מחלקת הבחינות ברבנות, מאיר רואימי, ראש מכללת בית שאן, אהרון גוטסינגר, סגן הרב המשטרתי הראשי וכן חיים בן חיים ושרון אפריאט.

השישה ערערו על הרשעתם בעבירות המירמה והזיוף על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ועל גזרי דינם. ואולם, ערעור אוחנה על הכרעת הדין נדחה, למעט זיכוי מעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה. ערעור אוחנה על גזר הדין נדחה. ערעור המדינה על גזר הדין מתקבל, באופן שעונש המאסר בפועל יעמוד על 20 חודשים, תחת התקופה של 10 חודשים שהוטלה על ידי בית המשפט המחוזי. יתר רכיבי גזר הדין והוראותיו בתוקף.

ערעור גוטסדינר על הכרעת הדין התקבל באופן חלקי, בכל הנוגע לעבירת השוחד ביחס לכספים שקיבל ישירות מהמכללה. ערעור גוטסדינר על גזר הדין התקבל בחלקו, באופן שעונש המאסר בפועל יעמוד על 35 חודשים, תחת התקופה של 4 שנים שהוטלה על ידי המחוזי. יתר רכיבי גזר הדין והוראותיו בתוקף.

ערעור רוזנטל על הכרעת הדין נדחה ברובו, למעט זיכוי ממרבית עבירות הניסיון לקבלת דבר במרמה, וכן מחלק מעבירות הזיוף. ערעור רוזנטל על גזר הדין התקבל בחלקו, באופן שמאסרו יעמוד על תקופה של חמש שנים וששה חודשים, תחת התקופה של שבע שנים שהוטלה על ידי בית המשפט המחוזי.

ערעור רואימי על הכרעת הדין הרשעתו, למעט זיכוי מעבירות הניסיון ומ-23 עבירות המרמה המושלמות. ערעור רואימי על גזר הדין מתקבל בחלקו, באופן שמאסרו יעמוד על תקופה של שנתיים, תחת התקופה של שלוש שנים שהוטלה על ידי בית המשפט המחוזי. ערעור המדינה על גזר הדין התקבל בחלקו, באופן שהקנס שהוטל על רואימי יעמוד על 300 אלף שקלים במקום 200 אלף שקלים שהטיל עליו המחוזי. ערעור אפריאט על הרשעתו נדחה. ערעור אפריאט על גזר הדין התקבל, באופן שבוטל עונש המאסר בדרך של עבודות שירות שנגזר עליו, וכן הקנס שהושת עליו בבית המשפט המחוזי.

ערעור בן חיים על גזר הדין התקבל בחלקו, באופן שתקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו תרוצה כולה על דרך של עבודות שירות, ולא במאסר בפועל. אוחנה, גוטסדינר, רוזנטל ורואימי להתייצב לתחילת ריצוי עונשם ב-20 באפריל.

בין השנים 1999‑2003 הנפיקה הרבנות הראשית לישראל אלפי תעודות השכלה תורנית גבוהה לאנשי כוחות הביטחון - בצה"ל, במשטרת ישראל ובשב"ס. התלמידים למדו לימודי הלכה במסגרות תורניות שנפתחו עבורם באופן מיוחד במקומות שונים ברחבי הארץ, במטרה להיות זכאים לתעודת השת"ג. תעודות אלה זיכו את מי שקיבל אותן בהטבות שכר משמעותיות אשר שולמו מהקופה הציבורית. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (שופט בכיר אמנון כהן) קבע כי מסלולי הלימוד הרבים שנפתחו ברחבי הארץ, חלקם בהנהגתן של דמויות רבניות מוכרות ומובילות, לא הוכרו באופן רשמי על ידי הרבנות הראשית, משרד החינוך וגופי הביטחון ולא עמדו בתנאי הסף לקבלת הטבות השכר. לשם השלמת התנאים הנדרשים לקבלת התעודות והטבות השכר, זויפו מסמכים ודווחו דווחי כזב לרשויות, במטרה ליצור מראית עין לפיה מסלול הלימודים עומד בתנאים הנדרשים. התעודות ניתנו במרמה בשעה שהמחזיקים בהן לא עמדו בקריטריונים המינימליים שנקבעו על ידי הגופים המוסמכים ולא היו זכאים להטבות השכר. מעשי המרמה הובילו להוצאות ענק ולמעמסה כבדה וממשית על הקופה הציבורית. הנאשמים בתיק זה היו שותפים - ברמות שונות - במעשי המרמה ובהנפקת תעודות כוזבות אלה.

השופט ניל הנדל (אב בית הדין) כתב בפסק דינו כי "השחיתות הציבורית, ככל הנראה, מקבלת היתר כניסה אף למחוזות בהם לא ציפינו לראותה. כאן היא נכנסה לרבנות הממסדית, לצבא ולמשטרה". המסר העיקרי מבחינתו של הנדל הוא כי "לא כל האמצעים כשרים וכי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. ההפך הוא הנכון - האמצעים עשויים לבזות ולחלל את המטרה.... כללי המנהל התקין (הם) עוגנים שתכליתם להבטיח שוויון וצדק, ואת רווחת כל האזרחים באשר הם. יש לכבד את כללי המנהל, לנהוג לפיהם ולא לסטות מהם אף במקרים בהם נדמה כי התועלת תהייה רבה. יש לזכור כי פריצת הגדר, אף זו שנעשית בזהירות ובשיקול דעת, עשויה לצאת מכלל שליטה ולהוביל לתוצאה שלא ניתן היה לצפותה - כפי שנעשה בענייננו".

כן הדגיש הנדל את חובתו של עובד הציבור לציבור, ולא לאף גורם אחר - בכיר ככל שיהיה בגוף המנהלי או בהיררכיה זו או אחרת. "חובת אמונים זו באה לידי ביטוי בציות לחוק ובשמירה על הנהלים. החוק והנהלים הם תוצר הדמוקרטיה ואף הם מבטאים את האינטרס הציבורי - וגם מכאן החובה לציית להם. בנוסף, יש להיזהר מסחר בערכים - נשגבים ככל שיהיו. הרצון להשיג מטרות חשובות ונעלות עשוי להוביל לקיצור הדרך ולניסיון לקנות באמצעות כספים והטבות את מה שאין לו מחיר. חשוב להפנים כי לא הכל סחיר..."

השופט יצחק עמית כתב: "גל אקדמיזציה שטף את כוחות הביטחון. צה"ל, המשטרה והשב"ס נמנו גמרו והחליטו שגם תלמידי חכמים שקולים כנגד מהנדסים או כנגד בעלי תארים אקדמיים בדירוג מדעי החברה והרוח, וכי יש להכיר בהשכלה תורנית גבוהה, גם אם אינה ישימה לתפקיד אותו ממלא הנגד/השוטר/הסוהר. יש להניח, כי גורמי הביטחון ראו נגד עיניהם תלמידי חכמים של ממש, צורבא מרבנן, מאלה שעוקרים הרים וטוחנים אותם בסברה, כאלה שבחריפות שכלם יכולים ללא מאמץ וכהרף עין לעייל שני פילים בקופא של מחט. אלא שמהרעיון של תלמידי חכמים שיוסמכו לרבנות ועד להנפקת תעודת השת"ג הדברים הפכו לפרודיה, לפארסה שהחלה להתגלגל עד שיצאה מכלל שליטה - רכבת דוהרת ללא הגה וללא בלמים". אחרי כל אלה, כתב השופט עמית, "קשה לקבל הטענה כי העוסקים במלאכת הרמייה אך ביקשו לשמור על כבודה של תעודת ההשת"ג. אין לתת לחומר הראיות הרב שבבסיס תיק זה לטשטש את העובדה שלא בלימודים והשכלה תורנית של ממש עסקינן, אלא בייצור של ניירת שנועדה להשיג תוספות".

כבוד השופטת דפנה ברק ארז כתבה כי "עולה ... מציאות של הפקרות בכספי ציבור, תרבות של אמירת "חצאי אמיתות" ושקרים, נכונות להעלים עין משחיתות ואף השלמה עם מציאות של "כך עושים כולם". ברק-ארז ציינה כי הפרשה זכתה לכינוי 'פרשת הרבנים', "ובכך יש כדי לעורר תרעומת נוספת, שהרי חלק ממהות העניין הוא שרבים מאלה שקיבלו תעודות הסמכה לרבנות במתכונת המתוארת בכתב האישום לא היו ראויים לכך כל עיקר, באופן שדרס ברגל גסה לא רק את שלטון החוק אלא גם את כבודה של תורה". לדבריה, "נאמנותם הראשונה של עובדי מדינה ופקידי ציבור צריכה להיות למערכת הציבורית שאותה הם משרתים, ולא לאינטרסים חיצוניים אחרים. עובדי הציבור נדרשים להיות שומרי סף, להתנער מתרבות ה"סמוך" ולהימנע מעצימת עיניים אל מול חשדות להתנהלות לקויה. רק כך תוכל המערכת למנוע מעשי מרמה ולהתנקות מהשחיתות המכה בה."