לידה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במהלך שנת 2016 נולדו כ-181 אלף תינוקות. לצערנו הרב, לעתים תהליך הלידה מביא עימו תוצאות קשות, והיילוד נולד כאשר הוא סובל ממחלה כלשהי.
בנסיבות הללו מתגלגלות לפתחם של בתי המשפט תביעות בטענה של "הולדה בעוולה". בתביעות מסוג זה נטען כי התרשלותו של רופא או של הצוות הרפואי הקשורים לאותה לידה, גרמו ללידת יילוד עם מום.
כיצד מתייחסים בתי המשפט לתביעות הללו, ומהי מערכת הנסיבות אשר בגינן תוטל אחריות על הצוות הרפואי?
ס' ("התובע") נולד בשנת 1991. מספר חודשים לאחר הלידה התברר כי הוא סובל מתסמונות שונות שמקורן בבעיה מוחית ("המחלה"). בהיותו בן 21 הגיש התובע, יחד עם הוריו, תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד מדינת ישראל - משרד הבריאות ("הנתבעת"). בכתב התביעה נטען כי מקור המחלה הוא גנטי. כמו כן נטען כי בשל מחדלים של הצוות הרפואי שביצע את מעקב ההיריון, לא התגלתה המחלה בטרם הלידה. לטענתם, הצוות הרפואי היה מחויב להפנות את הורי התובע לייעוץ גנטי, והמחדלים הללו מנעו מהורי התובע את האפשרות להפסיק את ההיריון ולמנוע את הלידה.
הנתבעת טענה להגנתה כי לא נפל כל פגם במעקב ההיריון, וכי הצוות הרפואי פעל באופן סביר, בהתאם לידע ולנהלים שהיו מקובלים בשנת לידתו של התובע (1991). עוד נטען כי לא היה כל מקום להגדיר את הלידה כהיריון בסיכון גבוה. בנוסף, נטען כי לא הייתה בפני הצוות הרפואי כל אינדיקציה בנוגע למחלה גנטית במשפחה. עוד נטען כי בשנת 1991, גם אם הצוות הרפואי היה מפנה את הורי התובע לייעוץ גנטי, לא ניתן היה לאבחן את המחלה.
בית המשפט המחוזי הדגיש תחילה כי לפני כ-30 שנה נקבעה הלכה בבית המשפט העליון שעסקה בעילה הנזיקית "חיים בעוולה". הלכה זו קבעה כי ניתן להכיר עקרונית באחריותו של רופא כלפי הורים וילדם, כאשר התרשלותו של הרופא גרמה ללידתו של קטין בעל מום, בנסיבות שבהן, לולא ההתרשלות, הקטין כלל לא היה נולד.
נדגיש כי העילה "הולדה בעוולה" מתייחסת לזכות התביעה של ההורים - בעוד העילה "חיים בעוולה" מתייחסת לזכות התביעה של היילוד.
בית המשפט המחוזי ציין כי על התובע להוכיח מספר רכיבים: ראשית, יש להראות שהצוות הרפואי חרג במעקב ההיריון ובטיפול הרפואי במהלך ההיריון מרמת התנהגות סבירה - ובכך התרשל; שנית, יש להראות כי אלמלא ההתרשלות ניתן היה לאבחן את אותו מום, ובמועד האבחנה ניתן היה להפסיק את ההיריון; ולבסוף יש לבחון האם בנסיבות המקרה ניתן להניח כי עם גילוי המום, ההיריון היה מופסק. כל אלה ייבחנו בהתאם לנהלים ולמידע הרפואי שהיו מוכרים בשנת לידתו של התובע (1991).
בית המשפט המחוזי ציין כי לאחר שהוברר לצוות הרפואי כי משפחתו המורחבת של התובע מונה ילדה עם תסמונת דאון, הופנתה אמו של התובע לייעוץ גנטי, אולם היא סירבה לפנייה זו. כמו כן, התברר כי אחותו של התובע, שנולדה בשנת 1977, סובלת ממחלה מסוימת, אך אין כל מסמך רפואי הקובע כי מדובר במחלה זהה לזו של התובע. רק בשנת 1994, כאשר התובע היה בן 3, עלתה האפשרות שאחותו של התובע סובלת ממחלה גנטית כלשהי. ברור כי הצוות הרפואי לא יכול היה לדעת על מחלתה של אחות התובע, ולכן לא יכולה הייתה להיות אינדיקציה להפניית הורי התובע לייעוץ גנטי בשל כך.
בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף אם הורי התובע היו מופנים לייעוץ גנטי, לא היה בכוחו כדי למנוע מהם את לידתו של התובע. בהתאם לחוות-דעת רפואית שהוגשה מטעם הנתבעת, לא ניתן היה לאבחן בוודאות את המחלה אצל התובע. לכל היותר, ניתן היה לאמוד את הסיכון להתרחשותו בשיעור נמוך מאוד.
יתרה מזאת, כאשר אמו של התובע נשאלה האם הייתה מפסיקה את ההיריון במקרה שיש סיכון למחלה, ללא ודאות לכך שהתובע יהיה חולה - היא השיבה בשלילה.
לאור האמור, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה (בית המשפט המחוזי חיפה, 7888-05-13).
הזמן לא מחק את הפרוטוקולים
במקרה אחר נולד פלוני ("התובע") בשנת 1995 בניתוח קיסרי עם תסמונת הגורמת לעיוותים שונים בחלקי הגוף ("המחלה"). לידה זו הייתה השמינית במספר של אם התובע, אשר התייצבה לבדיקת היריון ראשונה רק בסמוך לשבוע מספר 33 של היריונה.
לשיטתה, כל שנאמר לה הוא שהעובר כנראה קטן, אך הוא צפוי להתפתח כילד בריא. לטענת האם, לא הוסבר לה כי ממצאי הבדיקות מבשרים על פגיעה חמורה בתובע, אשר היקפה יתברר רק לאחר הלידה. האם הוסיפה כי לו היה נאמר לה שיש חשד שהתובע ייוולד עם נכות, היא הייתה מפסיקה את ההיריון.
כתב התביעה הוגש כנגד שירותי בריאות כללית ("הנתבעת"), בהיותה ספקית השירותים הרפואיים בבית החולים שבו נולד התובע.
הנתבעת טענה להגנתה כי הורי התובע קיבלו הסבר בעניין האפשרות להפסיק את ההיריון, עקב ממצאי הבדיקות שנערכו לאם. יחד עם זאת, הורי התובע בחרו משיקוליהם שלא להפסיק את ההיריון. לכן, טענה, יש לדחות את התביעה.
בית המשפט המחוזי הבחין כי ממצאי הבדיקות שנערכו לאם נרשמו, ובתיעוד הבדיקות נכתב שהורי התובע קיבלו הסבר אודות הממצאים. הודגש כי הרופאים שטיפלו באם העריכו מהי התסמונת המדויקת ממנה סובל התובע וציינו את שמה המלא.
מעדויות הרופאים עולה כי לפני הלידה הם היו נחרצים בדעה שמצבו של התובע לא יהיה בסדר. בית המשפט המחוזי התרשם מעדותם לחיוב וקבע כי מדובר בעדויות משכנעות, אמינות והגיוניות. צוין כי האם ניגשה לבדיקה ראשונה רק כחודשיים וחצי לפני הלידה, כפי שפעלה בלידות הקודמות שלה. עובדה זו מלמדת כי האם הייתה אדישה בכל הקשור למעקב ההיריון, ובחרה על דעת עצמה שלא למצות את הבדיקות, כאשר נדמה כי ממילא הפלה לא הייתה אפשרות מבחינתה מלכתחילה.
עוד נקבע כי קשה להסביר מצב שבו נמסר לאם שבנה ייוולד קטן יחסית, כאשר למעשה הוא נולד עם פגיעה קשה, והיא לא תעלה כל טענה בעניין זה אלא בחלוף 20 שנה. לעומת זאת, המתנה של שנים כה רבות מתיישבת דווקא עם אפשרות אחרת, לפיה במועד בו תוגש לבסוף התביעה, כבר לא יהיה אדם שיזכור בדיוק מה שאירע ויסתור את טענות האם.
בהקשר זה צוין כי יש לתת עדיפות לדברים שנרשמו בסיכומי הבדיקות שנערכו בסמוך ללידה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה (בית המשפט המחוזי ירושלים, 42737-04-15).
סוגיית "הולדה בעוולה" היא רגישה ופגיעה וגוררת עמה קשיים רבים תוך התמודדות עצובה ומאתגרת, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית. אין ספק כי טיפול ביילוד בנסיבות הללו כרוך במשמעויות רבות להוריו ולמשפחתו. ככל שההורים מעוניינים להגיש תביעה לבית המשפט בעילה של "הולדה בעוולה", רצוי שיכירו את עמדות בתי המשפט ואת הדרישות לצורך הוכחת התביעה ויגישו את תביעתם מוקדם ככל האפשר.
■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.