משה כחלון, שר האוצר (צילום: תמר מצפי)
קשה עדיין להעריך במלואה את השפעת פועלו של שר האוצר, משה כחלון, על התפתחות המשק, אולם אי-אפשר להתעלם מהעובדה שבתקופת כהונתו של כחלון כלכלת ישראל התחזקה מאוד, ולא בכדי.
די לעיין בשני אינדיקטורים מרכזיים המשקפים את חוסן המשק. הראשון, החוב הציבורי ביחס לתוצר ממשיך ויורד. משיעור של 66.7% בשנת 2014 ירד החוב ל-62.1% בשנת 2016. זה מרשים במיוחד מול ארצות העולם, ובמיוחד מול אירופה.
בנוסף, המאזן המסחרי של ישראל ממשיך להיות חיובי. בשנת 2014 נרשם עודף של 5.572 מיליארד דולר, ובשנת 2016 נרשם עודף של 7.103 מיליארד דולר.
הרבעון האחרון של 2016 מצביע על צמיחה מרשימה של 2.5% לעומת רבעון קודם, וצמיחה שנתית של 4% לעומת 2015. בשנת 2016 נהנינו גם מעודפים גבוהים של מסים - 5.9 מיליארד שקל מעבר לחיזוי של 277.3 מיליארד שקל. נוכח אלה, וגם נוכח העובדה שבעלי מניות מהותיים בחברות הפרטיות, יוכלו למשוך עד סוף ספטמבר רווחים בשיעור מס מופחת של 25%, צפויים גם השנה עודפי גבייה מרשימים.
עקב כך, הצהיר כחלון כי בדעתו להפחית את נטל המס על כלל הציבור, וגם על המגזר העסקי, שזה קו מדיניות נכון.
אני מניח שתמיכתי במדיניות של כחלון, תעורר הרמת גבות, בטענה כי למי שמייצג חלק מן המגזר העסקי יש אינטרס ברור בהפחתת נטל המסים, אך מדיניות זו, שאני טוען לה שנים רבות, הייתה אף עמדתי הביצועית הברורה, מאז שכיהנתי בתפקיד הממונה על הכנסות המדינה, בשנים 1979-1982. הצהרתי אז, כי ננקוט מדיניות של הפחתת מסים ונגדיל את הכנסות המדינה, ואכן זה מה שנעשה וקרה בפועל.
במהלך השנים התחזקה אצלי ההכרה, שהדרך להגדיל את הכנסות המדינה אינה העלאת נטל המסים, אלא עידוד הצמיחה הכלכלית, וכי הפחתת נטל המס בצורה מאוזנת ומושכלת, היא אחד מהאמצעים הנכונים לעידוד הצמיחה.
כיום יש לנו גם "ניסוי מעבדה" במדינת ישראל עצמה, שכן באשר למדיניות המסים, כחלון, הוא במידה מסוימת ממשיכו של מי שהיה פעם שר האוצר, וכיום ראש-הממשלה, בנימין נתניהו. החל משנת 2004 הופחת מס-החברות בישראל מ-36% ל-25%. ומאז שנת 2004 רשמנו שיעורי צמיחה של 6.7% בשנת 2004; 5% בשנת 2005; 6.9% בשנת 2006; ו-6.7% בשנת 2007, עד לשנת 2008 שבה היה המשבר הכלכלי העולמי.
בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011, והמלצות "ועדת טרכטנברג", הועלה נטל המיסוי על חברות עסקיות בישראל. מס-החברות עלה ל-26.5%; והמס על משיכת דיבידנד מ-25% ל-30%. ואז קיבלנו את שיעורי הצמיחה הבאים: בשנת 2012 - 2.6%; בשנת 2013 - 3.4%; בשנת 2014 - 2.3%; בשנת 2015 - 2.3%; ובשנת 2016 (מחצית ראשונה) 2.5%. מגמת ירידה השתנתה לטובה ברבעון האחרון של 2016, לאחר שהוחלט מחדש על הפחתת מס-החברות.
אמנם גורמים נוספים השפיעו אף הם על רמות הצמיחה בעשור הקודם ובעשור הנוכחי, אך קיים מיתאם עקבי בין רמת המיסוי על העסקים לשיעורי הצמיחה שאי-אפשר להתעלם ממנו.
כחלון נוקט עמדה זו בניגוד קוטבי למדיניות נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, שהצהירה בעבר, ולא פעם אחת, על הצורך בהעלאת נטל המסים כאמצעי להגדלת הכנסות המדינה, על-מנת להשקיע יותר בחברה. עמדה כזו נחזית כעמדה של אומץ לב וכנות מקצועית - לנקוט צעד לא פופולארי מצד פלוג כצורך חיוני לחיזוק החברה. אבל נראה כי לא כל מה שנחזה כמהלך של כנות ואומץ, הוא בהכרח מהלך נכון.
העלאת נטל המסים יונקת אמצעים מהציבור, ומפחיתה את הצריכה במשק. בנוסף, העלאת מסים פוגעת גם במוטיבציה של בעלי עסקים לבנות ולפתח עסקים. העלאת מסים היא הליכה בדרך השלילית; מנגד, הפחתת נטל המס על תועלותיו, היא הליכה בדרך החיובית.
באופן מפתיע, כלכלנים מנוסים חוזרים על השגיאה כאילו העלאת נטל המסים מגדילה את הכנסות המדינה. המגזר העסקי אינו גוש סטטי, נטול רוח חיים, אלא גוף דינמי וחי. מאיישים אותו יצורי אנוש, והוא מגיב ברתיעה להעלאות המס. המשפיע הגדול על הכנסות המדינה אינו גובה המסים, אלא היקף הפעילות הכלכלית, והדרך הבטוחה לצמצום ולפגיעה בפעילות הכלכלית היא העלאת נטל המס.
ישנן שתי תפיסות יסוד מרכזיות במדיניות הרווחה של ארצות רבות. האחת גורסת שהמדינה צריכה לספוג יותר ויותר מסים מהציבור, כדי להחזיר הכנסות אלה לציבור בהשקעה חברתית בשליטת המדינה. תפיסה שנייה גורסת, שהמדינה צריכה ליטול פחות מסים מהציבור, כדי לאפשר לתא המשפחתי יותר חופש להחליט כיצד הוא בוחר להוציא את כספו.
כמו במקרים רבים, חייב להיות איזון נכון בין השניים. נראה, כי ישראל מצויה כיום באיזון נכון בין רמת נטל המיסוי לבין המשאבים שיש בידה לצורך השקעה בחברה. אין זה אומר שההשקעות בחברה הן מספיקות היום, אבל את המקורות להן לא צריך לחפש בהעלאת נטל המס, אלא בעידוד הפעילות הכלכלית וצמיחת המשק.
בשורה התחתונה, באשר למדיניות המיסוי, כחלון צועד כיום בדרך הנכונה.