בקיץ 2009 בא מועמר קדאפי, שליט לוב לשעבר, לניו-יורק, כדי להשתתף בעצרת הכללית של האו"ם. כמנהגו הוא סירב להתאכסן במלון וביקש לנטות את האוהל הנשיאותי שלו על רצועת אדמה כלשהי באזור המטרופוליטני. לדונלד טראמפ היה מגרש להשכיר...
טראמפ (בראיון לפוקס ניוז במארס 2011): "הייתה לי עסקה עם קדאפי. השכרתי לו חלקת אדמה. הוא שילם לי תמורת לילה אחד יותר משווי הקרקע במשך שנתיים, ואז לא התרתי לו להשתמש בשטח. זה מה שאנו צריכים לעשות. אני לא רוצה להשתמש במילה (הוא) 'נדפק'. אבל דפקתי אותו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות".
ובכן, הנה לפנינו תיאור של המודוס אופראנדי של הנדל"ניסט טראמפ בעולם העסקים. הייתכן שהנשיא טראמפ העתיק את המודל הזה לבית הלבן? מאמציו הקדחתניים להציל בכל מחיר את חוק שירותי הבריאות של המפלגה הרפובליקאית, שקרס אמש (ו') בקונגרס בקול רעש גדול, מצביעים על נכונות לרמוס לא רק עריץ שנוא מצפון אפריקה, אלא גם אחרים, אפילו אזרחי המדינה שעתה הוא עומד בראשה.
כמה סיבות תרמו לקריסת היוזמה הרפובליקאית למחוק את אובמה-קר, הרפורמה בשירותי הבריאות שהייתה אחד מהישגיו הגדולים של הנשיא לשעבר, ולהחליפה בחקיקה דרקונית שהייתה שוללת ביטוח רפואי ממיליוני אזרחים.
העובדה שטראמפ, מחבר "אמנות העסקה", לא הצליח לסגור עסקה והצטייר כמתלמד, לא כאמן, בתחום סגירת עסקות פוליטיות, היא, ללא ספק, אחד מגורמי המפלה, ונשוב לכך בהמשך. אבל המיזם נפל גם, אם לא בעיקר, בגלל הרשעות שגלומה בו.
ביסוד השאיפה הרפובליקאית בת שבע השנים למחוק את אובמה-קר נמצא ההבדל הבסיסי בין דמוקרטים לרפובליקאים: הדמוקרטים מאמינים בממשלה גדולה, וטוענים כי לממשלה יש תפקיד חשוב ומתמשך בהטבת חייהם של אזרחי המדינה. הרפובליקאים מאמינים כי הממשלה, כל ממשלה, היא שורש כל רע, ולפיכך יש לכווץ את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי שמתחייב מהחוקה, כלומר בעיקר לתחומי ביטחון ומדיניות-חוץ, שמירה על הסדר הציבורי והגנה על הקניין הפרטי.
מה הרגיז את הרפובליקאים?
וכך, בעיני הרפובליקאים, תוכנית אובמה-קר היא התגלמות הרוע הממשלתי: היא מאפשרת לממשלה לפלוש לחיי אזרחיה ולהכתיב להם כיצד לנהוג בסוגיות שצריכות להיות נתונות לבחירה אישית. יתר על כן, הרפורמה של אובמה גם מעמיסה על חברות הביטוח תקנות מכבידות בזירה העסקית, שצריכה להיות נקייה עד כמה שאפשר מהגבלות ממשלתיות.
למשל: קצפם של הרפובליקאים יצא על כך, שרפורמת הבריאות של אובמה מחייבת כל אזרח לרכוש פוליסת ביטוח רפואי, וכל מעביד, שמעסיק יותר ממספר נתון של עובדים, להשתתף במימון הביטוח הרפואי של עובדיו. אי ציות דינו קנס. נוסף על כך, תפריטי השירותים של כל חברת ביטוח חייבים לכלול שירותים בסיסיים, שממומנים ע"י כל האזרחים, גם אם חלק מהם לא ישתמש בהם לעולם. ובלי להיכנס לפרטים: תוכנית אובמה-קר מתירה לחברות הביטוח לגבות פרמיות גבוהות יותר מבני 50 ו-60, אך לא יותר מאשר פי שלושה מאשר הפרמיות שנמכרות צעירים.
התוכנית הרפואית הרפובליקאית נועדה לתקן את ה"ליקויים" האלה. בראש ובראשונה, התוכנית ביטלה את החובה לרכוש פוליסת ביטוח, אם כי היא מעניקה לחברות הביטוח זכות להעלות את דמי הפרמיה לכל מבוטח שלא חידש את הפוליסה שלו בתוך פרק זמן מסוים. היא מתירה לחברות הביטוח לייקר את הפרמיות של בני 50 ו-60 פי חמישה מאשר פרמיות של צעירים יותר.
אבל הסעיף הנבזי ביותר הוא ויתור על חיובן של חברות הביטוח להציע שירותים בסיסיים בסלי התפריטים שלהן. וכך, בסטייה חדה מאובמה-קר, התוכנית הרפובליקאית שוב אינה מחייבת את המבטחים לכסות את התחומים הבאים: לידה, טיפולים רפואיים לילדים, שירותי חדר מיון (למשל אחרי תאונה), אשפוז(!), טיפול במרפאות חוץ של בתי-חולים, תרופות, שירותי מעבדה, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי גמילה מסמים ורפואה מונעת.
האם אבות היוזמה חשבו לרגע מה המשמעות של סעיף זה לחייהם של אזרחי ארה"ב? מנסחי הצעת החוק אומרים, כי ממשלי המדינות יכולים לחוקק חוקים שיחייבו את חברות הביטוח להציע שירותים אלה או אחרים, אך זה אינו תפקידו של הממשל הפדרלי. המנסחים הרפובליקאים טוענים, כי החוק משקף צדק אבסולוטי. מדוע חייב רווק צעיר לממן בפרמיה שלו לידות? הרי הוא לעולם לא ייכנס להריון. ומדוע חייבת אשה לממן בפרמיה שלה אשפוזו של גבר מזדקן שחלה בסרטן בלוטת הערמונית? הרי לנשים אין בכלל בלוטה כזו.
הסעיף הזה אמנם לא נכלל בנוסח המקורי של הצעת החוק הרפובליקאי, אך אבות ההצעה הוסיפו אותו לאחר שנתקלו במחסום קשיח: 30 צירים רפובליקאים, שנוהגים לכנות את עצמם "קבוצת החירות", ממשיכי הדרך של פלג מסיבת התה. כאז כן עתה, מדובר במחוקקי הימין הקיצוני, טהרנים שלא יוותרו על קוצו של י' ובלבד שיוכלו למרק חיידקים שמאלניים מכל יוזמת חקיקה.
הטהרנים האלה אמרו, כי יוזמת החקיקה הרפובליקאית אינה אלא "אובמה-קר לייט". היא ליברלית מדי ומתירה פעילות ממשלתית מיותרת. הסעיף הדרקוני שפוטר חברות ביטוח מהחובה לבטח אשפוז, או לידה, לא השביע את רצונם. בכך, כנראה, הם הגדישו את הסאה. העיקשות הזו הרתיחה אפילו את טראמפ. גם בשבילו זה היה יותר מדי.
רפובליקאי אמיתי הוא לא
וזה מביא אותנו לגורם נוסף שהפיל את המיזם הרפובליקאי. תאמרו על טראמפ מה שתאמרו, רפובליקאי אמיתי הוא לא. המיליארדר הוא פופוליסט, שביצע השתלטות עוינת על המפלגה הרפובליקאית. הוא מעולם לא קנה את האידיאולוגיה שלה, גם אם הוא אימץ כמה מסיסמאותיה כדי לטייח את הפער האידיאולוגי בינו לבינה. מישהו מאמין שהוא באמת מתנגד מושבע להפלות אחרי עשרות שנים בניו-יורק שבהן הוא היה תומך מושבע בהן?
יתר על כן, טראמפ מודע היטב לעובדה, שתוכנית הבריאות הרפובליקאית פוגעת, בראש ובראשונה, בבוחריו שלו - לבנים, בני מעמד הביניים הנמוך ונטולי ההשכלה. הם הצביעו בעד טראמפ, לא בעד המפלגה הרפובליקאית. הכורים המובטלים בווירג'יניה המערבית, הפועלים קשי היום במישיגן - כל אלה שאובמה-קר הכניס אותם לחיקו ואפשר להם לרכוש ביטוח רפואי באמצעות סובסידיות נדיבות, היו מוקרבים על מזבח התוכנית הרפובליקאית. משרד התקציב של הקונגרס (CBO), גוף מקצועי בלתי מפלגתי, שנועד לבדוק עלויות של הצעות חוק, מצא שלו הייתה מתקבלת התוכנית הרפובליקאית, 24 מיליון אמריקאים היו מפסידים את הביטוח הרפואי שלהם עד 2026.
והנשיא גם שמע שהמיזם הרפובליקאי החל לצלול בדעת הקהל. למרבה אכזבתו, אמריקאים החלו לקרוא את האותיות הקטנות. פגישות שגרתיות של מחוקקים רפובליקאים עם אזרחים באזורי הבחירה שלהם נהפכו להפגנות מחאה שתועדו ושודרו ברחבי ארה"ב. סקר של אוניברסיטת קוויניפיאק מצא שרק 17% מהבוחרים תומכים בהצעת החוק הרפובליקאית.
למעשה, במפלגה הרפובליקאית מתגוששים עתה שני מחנות - המחנה הפופוליסטי של טראמפ, ששואב השראה אידיאולוגית מ"האסטרטג הראשי" בבית הלבן, סטיב בנון, ומחנה הממסד הרפובליקאי הוותיק, שדוגל בשמרנות תקציבית ובטהרנות מוסרית. בנון הוא אויב בנפש של פול ראיין, יו"ר בית הנבחרים, מנהיג הממסד המפלגתי והאב הרוחני של התוכנית הרפואית הרפובליקאית. היו ידיעות, שבנון ניסה לשדל את טראמפ למשוך ידיו מהמיזם הזה.
טראמפ עצמו מעולם לא אימץ את התוכנית אל לבו בחזקה. האדם שהדביק את שמו על גורדי שחקים, סטייקים, יינות ועניבות, סירב בעקשות להדביק את שמו לתוכנית הרפובליקאית. הוא חשש להזדהות עמה. מצד שני, הוא הבין שכישלון בקונגרס יטביע בו חותם של לוזר. שמחבר "אמנות העסקה" יהיה ללעג ושנינה, שבכל ערוצי החדשות יראו שוב ושוב, בלופים אינסופיים, את הצהרותיו בעצרות הבחירות על ביטול אובמה-קר ואת התפארויותיו שאין עסקה שהוא לא יוכל לממש.
הפך את החדר הסגלגל לתחנת רכבת
עכשיו, אחרי המפלה הגדולה, צצות הערכות שטראמפ לא השתדל יותר מדי לדחוף את התוכנית. הוא לא ניסה לשכנע דמוקרטים לתמוך במיזם הרפובליקאי. (וכמובן, אפילו לא דמוקרט אחד ערק כדי לתמוך בו). עתה טראמפ עצמו אומר, שמלכתחילה הוא לא רצה שחוק הבריאות יהיה המיזם התחיקתי הראשון שלו, אבל יועציו פיתו אותו...
את כל הקצוות האלה היה טראמפ אמור לתפור, והוא נכשל. אמת, הוא שידל מחוקקים סרבנים לתמוך בהצעת החוק, הפעיל עליהם מקסמיו, החניף לכמה מהם. הוא הזמין כמה צירים לבית הלבן לשחק כדורת. לאחרים הוא נתן טרמפ באייר פורס וואן. כל כך הרבה מחוקקים הוזמנו ללשכה הסגלגלה עד שהחדר הזה החל להיראות כתחנת רכבת, כתב "וושינגטון פוסט". אבל לא היה די בכך.
מתברר, שחקיקה שונה מסגירת עסקות לרכישת גורדי-שחקים במנהטן או באיסטנבול. טראמפ בא לוושינגטון חדור אמונה שאיש לא יוכל לעמוד בדרכו, כפי שאפשר ללמוד מהצהרותו במסע הבחירות, ועתה באה התנגשות נוספת עם חומת המציאות, לאחר האכזבות הקודמות של קרקוע יוזמתו להגביל כניסת מוסלמים לארה"ב. הנשיא הטרי מוצא עצמו עתה כ"דון קישוט סמוק לחיים מבושה". טראמפ הכריז לא פעם, שהוא מגיע לוושינגטון כדי "לייבש את הביצה". אך הוא שקוע בה עד צוואר.