אין דרך לצאת מזה בשלום, ולכן ניפטר מחובת הגילוי הנאות כבר בהתחלה: אמיר זיו, מחבר הספר "ארבעה אבות" שיצא באחרונה בהוצאת עם עובד, היה עורכו המוערך של מוסף G לפני למעלה מעשור, וגם עורך שלי אישית, וכיום הוא עורכו של מוסף כלכליסט המתחרה. מה שלא ייכתב או ייאמר על הספר, לעד יעמוד בצל עננת חשד ההיכרות המוקדמת. ועכשיו, אחרי שפרענו את החוב, אפשר סוף-סוף להתייחס לספר עצמו, וזה הרבה יותר מעניין.
"כבודו התבקש להכאיב ועשה מלאכתו נאמנה", כותבת אחת הדמויות בספר, קשיש טרחן שמנהל תכתובת אינסופית עם סגן מהנדס העירייה, תכתובת שראשיתה תלונה פורמלית על חריגת בנייה, וסופה מי ישורנו. כמוהו, גם המחבר עשה את מלאכתו נאמנה, והיטיב להכאיב.
הקורא, כמו הדמויות, נופל בהתחלה בפח שטמן להן זיו, שכן תחילת הספר אינה מנבאת את המשכו ובוודאי שלא את אחריתו (או שמא כן?). הוא מתחזה לסיפור משעשע. ההתכתבות בין השכן הטרחן לאינג'ינר האפור נראית שגרתית, וכך גם הווטרינר, עורכת הדין, העיתונאי, הארכיאולוג - כולם נראים רגילים. יכלו להיות עמיתינו לעבודה, חברינו, אנחנו. אבל בהדרגה הולכים ונחשפים מתחת למעטה הנורמליות-כביכול סודות, שקרים, נקמות, בגידות, יצרים ואפלה גדולה.
התהליך העובר על הקורא דומה קצת לזה שעובר על הגיבורים. כמותם הוא מגלה שהסיפור אינו בדיוק מה שחשב שהוא, וכמוהם מתעמת עם השאלות המטרידות - עד כמה אתה מכיר את האנשים הכי קרובים אליך - אהוביך, ילדיך, הוריך וגם את עצמך, שלא לדבר על השכנים שגרים עשרים שנה בדלת ממול. כמה נזק אתה גורם להם ולעצמך בבחירות שאתה עושה, גם אם אתה רק רוצה לעשות להם טוב. אז גם מבינים שהרמזים המקדימים היו בספר מההתחלה. האקדחים תלויים על הקיר במערכה הראשונה, יורים גם יורים במערכה האחרונה, והם עשויים מהחומרים היומיומיים ביותר: עוגת שוקולד, שמלה מגוהצת, ארון מכוער.
זיו שותל את גיבוריו בעלילה כמו תרבית אנושית בצלחת פטרי. כמו חלקיקים הם מתקרבים ומתרחקים ומתנגשים ויוצרים תנועה, חיכוך, מתח ובעיקר כאב. והוא עומד מעליהם בחלוק לבן, מתבונן בהם ומתעד בקפידה. "אתה מציצן", מאשימה אחת הדמויות את האיש שעוקב אחריה ומתעד אותה בכפייתיות במשך שנים. "אני מביטן", הוא מתקן אותה. "אני מביט בשביל ללמוד ולהבין דברים לעומק".
הרבה כתיבה ותיעוד יש בספר, כאשר הדמויות כותבות שם כל הזמן - מכתבים, שירים, בלוגים. "לא האמנתי שלכתיבה יש כוח כזה", כותבת אחת הגיבורות בבלוג שלה. "כנראה שהייתי צריכה שעוד מישהו ידע את כל הדברים האלה. בשביל זה הייתי חייבת אתכם. אני מודה לכם על זה, מי שלא תהיו". אולי משל על כוחם המרפא של הכתיבה, של התיעוד, של הדיבור. ואולי לא.