אוה מדז'יבוז' / צילום: ענבל מרמרי
אוה מדז'יבוז', יו"רית הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
"חירות היא פרופורציה והיכולת שלי לבחור להיות עכשיו עם הבן שלי"
אמהות לא הייתה חלום חיי, היא לא בערה בי. להיפך, היא נראתה לי כעבדות ושעבוד. כאשר חברות שלי דיברו מהמיית רחמן, אותי עניין ללדת עוד פרויקט גדול. ואז הגיע המסע הארוך והמטלטל שבסופו חזרתי עם אריאל בני, הילד שהפך אותי לאמא. פתאום הרגשתי חופשית. האמהות לא באה לי בקלות או בטבעיות; לא ההחזקה הראשונה שלו, לא חדוות הבישול (כי זה פשוט לא כיף), ולא הדאגה הבלתי פוסקת. אבל בכל אחת מהחוויות האלה גיליתי משהו בתוכי שאני מאוד אוהבת. בשביל אריאל אני "רק" אמא, וזו הפוזיציה המשמעותית ביותר שהגעתי אליה. האמהות הזו היא תהליך מתמשך, דיאלוג ביני לבינו, ביני לבין עצמי, שאלות שלא תמיד זוכות לתשובה. אני אוהבת את הרגעים הקשים, את המשברים שלפעמים מרסקים את הלב, כי גם ברגעים הכי מבאסים, ההורות עדיין ממלאת אותי אושר. לא קל להיות אם יחידנית שגם עושה קריירה, אבל מקושי מתעצמים. דווקא בנקודות של חולשה אני מבינה שאריאל הוא המקור לכוח לא פחות מאשר מקור להוצאת אנרגיות. חירות היא פרופורציה, והיכולת שלי לבחור להיות עכשיו על השטיח עם הבן שלי, בונה מגדלים ורוכבת על סוסים דמיוניים, וכל הקשב שלי מוקדש לצחוק שלו ולעיניים הסקרניות ולפה הקטן ששואל מיליון ש אלות. אין דבר חשוב מזה בעולם. האמהות היא החרות האמיתית, דווקא מכיוון שלא חיכיתי לה כל חיי. רק כשהיא הגיעה וקבעה עובדות בשטח הבנתי שהיא חיכתה לי בסבלנות עד שאהיה מספיק חופשיה ומוכנה לקראתה.
עו"ד עודד הר-אבן, שותף מנהל בפירמת עורכי הדין ZAG/S&W
"קשה לאנשים להאמין שאני לא עונה למיילים או לטלפונים בשבת"
יציאה מעבדות לחירות מסמלת בעיני, בראש ובראשונה, עצמאות. היכולת לחשוב ולפעול בצורה רצונית ותבונית תוך התאמה אופטימלית לאמונות האישיות ולדרך האישית. ה"יציאה מעבדות לחירות" באה לידי ביטוי בהחלטה שקיבלתי לפני כמה שנים, לקדש את השבת המשפחתית שלי, במובן החילוני של הדברים. לתפיסתי, השבת היא מתנה שלא ניתנה לאנשים בעלי כיסוי ראש או לבוש כזה או אחר.
כעורך דין שסדר היום שלו עמוס וכולל טיסות מרובות לניו-יורק, הבנתי שעלי להציב את הגבולות, לא רק עבורי אלא גם עבור המשפחה שלי, אחרת הייתי נסחף. מאז ומעולם הייתי יהודי שקרוב למסורת, אבל בעולם הבינארי שבו אני חיים אני מקוטלג כחילוני. לכן, החלטתי שביום שישי, אני יוצא לחירות עד ליום ראשון בבוקר.
לפעמים קשה לאנשים להאמין שאני לא עונה למיילים או לטלפונים בשבת. בהתחלה הקולגות לא ממש הבינו, וגם הייתה פעם אחת שהתעצבנו עליי על שלא הייתי זמין בראש השנה. אחר כך התרגלו.
בכלל, היום, הנושא של איזון חיים-עבודה מקבל יותר הכרה וגם לקוחות מקבלים את זה. אני באמת מאמין שהשבת היא ערך לאומי ובאופן כללי אני חושב שיום של מנוחה מנקה את הראש ותורם לפריון העבודה בהמשך השבוע. עם זאת, אני לא אורתודוקס, ואם מישהו מהעבודה צריך לדבר איתי בדחיפות, הוא יתקשר או יסמס ואנו נדבר.
סתוית נבון, מנכ"לית SAP ישראל
"כולם היו בטוחים שהמעבר לכפר הוא לא יותר מגחמה חולפת"
זה לא היה כתוב בשום תסריט בו תיארתי את מסלול חיי. בוודאי לא כזה בו אני מוצאת את עצמי אורזת את חיי ומשפחתי מהעיר הגדולה לכפר, במהלכם של החיים הכי אינטנסיביים שיש.אפשר לומר שזה הרילוקיישן הכי מפתיע של מנכ"לית חברה טכנולוגית גלובלית; בד"כ זה קורה כמעבר מעיר גדולה לעיר גדולה עוד יותר.
החברים, העובדים והמכרים שלי היו בטוחים שההחלטה שלי היא לא יותר מגחמה חולפת. כולם האמינו שאי שם בין קניית האדמה בעמק, לבניית הבית, לשכנוע הילדים לעקור מהעיר - איפשהו אעצור את המהלך המוזר. אבל זה לא קרה. החלטתי ועברתי.
זה היה הרבה יותר קל וטבעי משתיארתי לעצמי.
כשנה עברה מאז והסיפורים על המעבר לכפר, שטבולים תמיד בציוץ ציפורים, בריח אדמה, במרחבים גדולים, בראש צלול ובמשפחתיות שרק מתהדקת - נכונים מתמיד. אבל זה לא כל הסיפור. הסיפור האמיתי מספר על ההחלטה שלי לבחור את האופן בו אני רוצה לחיות את חיי. רובנו בוחרים "לא לבחור" ומונעים מעצמנו בידיעה את החירות שניתנה לנו. המרחק שעשיתי מהעיר לכפר, הוא לא יותר ממחסום דמיוני המפריד בין עבדות לחירות. חג שמח.
ישראל רייף, יו"ר אפקון ומנכ"ל שלמה נדל"ן מקבוצת שלמה
"בנוסף לעבודה השוטפת בתחנת הדלק, הקמתי דוכן ובו מכרתי פירות הדר"
משפחתי הייתה בעלים של תחנת דלק ביישוב קדימה בשרון בו גדלתי. מדי אחה"צ, בסופי שבוע, בחופשים ובמהלך חודשי הקיץ, הייתי מסייע למשפחתי בתפעול תחנת הדלק בכל מה שהיה צריך - בסידור וניקוי התחנה, כמתדלק ובקופת התחנה. קדימה באותה תקופה הייתה מוקפת שדות ושהגעתי לגיל 16 רציתי לחסוך כסף בשביל לקנות טרקטורון בו אוכל לנסוע בשדות. לכן, בנוסף לעבודה השוטפת בתחנת הדלק, הקמתי דוכן בו מכרתי פירות הדר, מיצים סחוטים וטריים ופירות יבשים לבאי התחנה. תוך זמן קצר הצלחתי לחסוך סכום מספיק לרכישת טרקטורון וזו הייתה הרכישה הראשונה בחיי שעשיתי עם כסף שהרווחתי בעצמי. זה מסמל בעיניי את המעבר לעצמאות כלכלית ששאפתי אליו כבר מגיל צעיר.
אסף שלו, מנכ"ל רשת רימונים
"עבדתי במנהטן בשעות בהן רק 'כורי הפחם ואופי הלחם' ערים"
את תחילת דרכי הבוגרת עשיתי בניו-יורק, לב ליבה של ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. היינו זוג סטודנטים צעירים ללא תמיכה פיננסית שאמורים לכלכל את עצמם, לשלם שכר לימוד, ולהיות עצמאיים. על מנת לשרוד, חילקתי עיתונים ישראלים ברחבי דוכני הרחוב במנהטן - מהרחובות המוזנחים דאז של ה-"lower east side", ועד ללב ליבה של הארלם בשעות הקטנות של הלילה שבין חמישי לשישי (עיתון שבת), ולפנות בוקר של יום א' לחובבי עיתון הספורט.
זו הייתה עבודה קשה, נהיגה ברכב החבוט והמקרטע שלי במזג אויר קיצוני בחורף המושלג ובקיץ החם והגשום, בעיר הכי מטורפת בעולם ובשעות הקטנות של הלילה שבהן רק "כורי הפחם ואופי הלחם" ערים. העבודה הזאת היתה בשבילי במשך ארבע שנים הכנסה משלימה לעבודות אחרות והדרך שלי להצלחה בלימודים, בקרירה והדרך לחירות כלכלית. "העבדות" של כל ליל חמישי וכל בוקר ראשון נתנה לי נקודת מבט טובה על מהי עבודת כפיים, מהם קשיי פרנסה ולקח לחיים שההתמדה והנחישות הינם מנועים רבי עוצמה שיכולים להוביל אותנו לכל יעד שנבחר.
יוליה מרוז, מנכ"לית איגוד בתי השקעות בישראל
"הבנתי שהפער שלי יכול להיות נקודת מוצא או תירוץ לרפיון ידיים"
עליתי לישראל בגיל 15. נערה מתבגרת בעלת זהות תרבותית וחברתית מגובשת ועם שליטה מלאה בשפת אמי - רוסית. מקץ חמש שעות טיסה הגעתי למדינה, שפה ותרבות חדשים. בניגוד לבני גילי, שהסתמכו על הוריהם, הורי התמודדו בעצמם עם תהליך קליטה והסתגלות במדינה חדשה. מנקודה זו החל המסע שלי מעבדות לחירות; למדתי להתעלם מהפערים, להתמקד במטרות שלי, גם כשהכול מסביבי מבלבל, ולרוץ קדימה בכל הכוח - להצליח בבגרויות, להתגייס לצה"ל, ללמוד באוניברסיטה ולפתח קריירה.
ברור היה לי שבשל נקודת המוצא שלי אצטרך להשקיע כפליים מבני ובנות גילי, אבל ידעתי שאם אתמיד, כל המטרות שלי יתגשמו. הבנתי כבר אז שהפער שלי יכול להיות נקודת מוצא או תירוץ לרפיון ידיים, ורק אני אחליט על הדרך. כיום, ממרחק של 26 שנים, לאחר שהשלמתי שני תארים, תפקיד באגף התקציבים באוצר, חברת הנהלה בפלאפון והקמתי את איגוד בתי ההשקעות, אותו אני מנהלת, אין לי ספק כי המוטיבציה והנחישות שלי, הן שהוציאו אותי מעבדות לחירות.
איתן שוורץ, מנכ"ל מינהלת "עיר עולם", עיריית תל-אביב-יפו
"בזכות ראסל קרואו גיליתי את הדרך הנכונה להתנייד בעולם"
לפני כמה שנים הוזמנתי לסיבוב הרצאות באוסטרליה. אחרי 24 שעות של טיסות, נחתתי כשאין זכר לשתי מזודות עמוסות הבגדים שארזתי. מארחיי לקחו אותי לחפש בגדים והמקום היחידי שהיה פתוח היה חנות של מוצרים צבאיים, יצאתי משם עם הדבר היחיד הסביר שמצאתי - מכנסי דגמ"ח אמריקאים.
למחרת התחלתי את היום בבגדיי החדשים, ולמרבה ההפתעה לא רק שהסטודנטים שבפניהם דיברתי לא חשבו שהלוק שלי מוזר - להיפך, כמה מהם החמיאו לי. בסוף היום, אחרי 4 הרצאות רצופות, הייתי מותש מדי ללכת לשופינג; ממילא מי שיראה אותי מחר לא ראה אותי היום. מקמפוס לקמפוס השתפר מצב רוחי, כשמראה המארינס סוחט מחמאות.
בערב האחרון המארחים לקחו אותי לבר שאירח להקת רוק מקומית. הסולן התגלה כלא אחר מראסל קרואו שירד לקהל והתערבב עם הצופים. להפתעתי הוא החמיא לי על מכנסיי היפים ושאל אם אהיה מוכן לתת לו אותם. הסברתי לו מדוע זה לא יהיה אפשרי ומאז גיליתי את הדרך הנכונה להתנייד בעולם: תמיד לנסוע הכי "לייט" וגם לדאוג למכנסיי דגמ"ח של הצבא האמריקאי.
