"זה אף פעם לא קל לפרוש". אריק רייכמן, מנכ"ל תנובה לשעבר
הוא היה המנכ"ל הכול יכול של תשלובת החלב של תנובה. אבל אחרי 12 שנים שבהם הוביל את המהפך בתנובה בעידן פוסט משבר הסיליקון, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו, דווקא לאחר שהוביל את מכירת החברה.
כשתנובה נרכשה על ידי קרן אייפקס, זהבית כהן, נציגת הקרן, התייצבה בראש החברה, ולא נזקקה עוד לשירותיו. אריק רייכמן מצא עצמו מנותק לא רק מכיסא המנכ"ל, אלא גם מהנכסים החברתיים שצבר לאורך הקריירה. הוא לא הוזמן אפילו להרמות כוסית לחג. "ברור שאני הייתי נוהג אחרת כלפי מי שהשקיע את כל כולו במשך שנים בחברה, אבל לא הבעתי כל תרעומת, כי זו דרכי", הוא אומר ל'ליידי גלובס'.
"ההתחלה הייתה קשה מאוד, כי אני איש של עבודה קשה. זה אף פעם לא קל לאף אחד שנאלץ לפרוש שלא מרצונו, ולא באשמתו. אמנם לא עבר זמן רב עד שהציעו לי תפקידים, אבל הם ממש לא התאימו לי. לבסוף בחרתי להיות יו"ר חברות דליה אנרגיה, המשביר לחקלאי ומגדלי הערבה. אבל אני מוכרח להודות שעם כל העשייה, נותר לי יותר מדי זמן פנוי, וזה בהחלט לא אותו דבר כשאתה לא יושב ליד ההגה, ומנווט את הדברים לפי דרכך".
גם הקשרים שצברת התנתקו.
"כבר אין לי כמעט כל קשר עם אנשים שאיתם נפגשתי בענייני העבודה בתנובה, ולפעמים זה חסר כשאתה רואה שהדברים שאתה עשית והועילו לחברה, נעשים כעת אחרת וגורמים לא פעם לנזק. אבל אף אחד כבר לא מעוניין לקבל ממני עצה, שיכולה להועיל. זה ציער אותי בהתחלה, אבל כעת זה ממש מאחוריי".
פעם כולם ביקשו את קרבתך. איך הרגשת כשהפסיקו להתייעץ איתך?
"בהחלט היה לי מה להגיד בזמנו על דרך הניהול החדשה של תנובה, וגם כיום אני מודע לכל מה שמתרחש שם. אבל לאחר עזיבתי לא ביקשו שאתן להם עצות, ואני לא הרגשתי מחויב לכך. אני עדיין מעורב רגשית במתרחש, אבל לא יכול ולא רוצה להשפיע. לא חזרתי לבקר בתנובה מאז שפרשתי - לא למשרדים ולא למחלבות. אולי אם היו מזמינים אותי הייתי בא, אבל הנתק היה מוחלט.
"ברור שזה לא קל להתרגל לפרישה ולזה שיש פתאום זמן פנוי, ומי שיגיד לך שזו לא בעיה עבורו - משקר. אבל ככל שעובר הזמן, ויש תעסוקה שאתה מאוד אוהב - כמו אני עם התחביבים שלי, ובעיקר הרכיבה על האופנוע - מתרגלים למצב וחיים איתו".
איך מילאת את הזמן שהתפנה?
"בדברים שתמיד רציתי לעשות, ולא היה לי מספיק זמן. כיום יש לי אופנוע חזק וגדול ממדים, סוזוקי אינטרודר מודל 2007, ואני רוכב עליו ברחבי הארץ וגם בחו"ל. תמיד אהבתי לעשות ספורט, ואני ממשיך לשחות, להרים משקולות וללכת לאורך קילומטרים בין עצי הפרדסים בקיבוץ גליל ים, שהייתי בין מקימיו. יש לי גם זמן לבלות עם ילדיי ונכדיי, דבר שהיה חסר לי ולהם כשעבדתי תמיד קשה".
העולם שייך לצעירים?
"זו עובדה. לצעירים יש את הידע החדשני, ולנו המבוגרים יש את הניסיון והתבונה שאין לזלזל בה. אני אומר תמיד: לא הפסקת לרכוב ולעסוק בספורט כי הזדקנת. להיפך, אתה הזדקנת כי הפסקת לרכוב ולעסוק בספורט".
"הרגשתי ממש אבוד, כמו ילד קטן". שלמה אהרונישקי, מפכ"ל המשטרה לשעבר
לפני 13 שנים פשט רב ניצב שלמה אהרונישקי, מפכ"ל המשטרה דאז, את המדים, ונפרד מהארגון שהוביל ובו עשה את רוב הקריירה שלו. הוא אלמן, אב לשני ילדים, מתגורר בראש העין, והשנה יציין את יום הולדתו ה-70.
איך הרגשת עם הפרישה, אחרי כמעט 40 שנה בדרגות קצונה בכירות?
"לפשוט את המדים אחרי עשרות שנים, ולהיות אזרח מן השורה, זו הרגשה קשה ביותר. עברה עליי תקופה מאוד קשה כשמצאתי את עצמי בלי מדים ובלי תפקיד מוגדר, בלי השפעה, כוח ומעמד. בהתחלה ממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אמנם סמכתי על הכוחות שלי, שבסוף אסתדר ואמצא את הדבר המתאים לי, אבל קל ופשוט זה לא היה.
"אני מודה שדווקא בגלל שהייתי בצמרת המשטרה, כמפכ"ל, היה לי קשה ביותר כשאחרי טקס הפרידה אומרים שלום והולכים לבלתי נודע. הייתי רגיל שכולם סביבי מבצעים את פקודותיי, ולפתע יש תחושת ריקנות איומה. אף אחד לא מקשיב לך ולא עושה מה שאתה חושב שהוא הדבר הנכון לעשות. אתה לא יכול לתרום למדינה, למרות שאתה עוד צעיר מכדי לשבת בבית, לקום בעשר וללכת לישון מוקדם. אחרי כל כך הרבה שנים שקמתי - ועודני קם - תמיד מוקדם, והתרוצצתי ברחבי הארץ מבוקר עד ערב, הרגשתי ממש אבוד. הייתי כמו ילד קטן שעושה את צעדיו הראשונים בחיים".
האם חשת בהתחלה צער, געגועים או אפילו קנאה במי שבא במקומך?
"אני לא אדם שחושב שרק הוא יודע מה נכון לעשות, ובכל זאת היה קשה לפעמים, כשראיתי שמי שבאו במקומי הרסו למעשה הכול, ובנו מה שהם חשבו לנכון. הדברים משתנים, המציאות משתנה, ולא כולם רואים עין בעין את הדברים שעשיתי וימשיכו בדרכי. זה טבעי. הרבה פעמים הרגשתי צער וגעגועים לימים של הביחד עם צוות הקצינים, כשהייתה לנו מטרה משותפת".
עם פרישתך אמרת "אני מרגיש כעת כציפור דרור, מחר בבוקר זה יהיה בוקר חדש. אתעורר יותר מאוחר והאיתורית כבר לא תהיה למעמסה". באמת כל כך הוקל לך?
"אספר לך בגילוי לב על ההרגשה שהייתה לי לא פעם כשהייתי בצמרת - תחושה של בדידות רבה דווקא ברגעים הקשים ביותר. אחד מרגעים אלה היה כשחשתי שחטפתי 'סטירת לחי' מראש הממשלה דאז, אריק שרון, שהיה חברי הקרוב. הוא פנה אליי, בנוכחות כולם בכנס של המשטרה, לאחר שנאבקתי בכוונתו לקצץ לנו מהתקציב, ואמר בקול קשוח: 'תפסיקו להשמיע קול בכי ונהי כשאי אפשר להוסיף למשטרה תקציבים'".
האם אתה חושב שהיה לך יותר קל בפרישה אם היית מכין את עצמך מראש לקראת זה?
"אין ספק, שמי שמכין את עצמו מראש ליום הקשה של הפרישה, עובר תקופה יותר קלה. זה חשוב מאוד שארגונים ידאגו להדריך את הפורשים לקראת זה. אני לא יכולתי, במעמדי, להיפגש עם אנשים פרטיים ולהתייעץ איתם בזמן שאני עדיין בשירות. זה לא היה אתי. הייתי צריך לחכות ממש לפרישה, ורק אז להיפגש ולהתייעץ לגבי עתידי. הבנתי שאני חייב להיות עצמאי, אם כי לא ידעתי אם אצליח בכך או לא. כשפורשים חשובה לא רק העשייה העתידית בפועל, אלא גם איך מתמודדים עם התהליך נפשית ומנטאלית".
מה נשאר לך בסופו של דבר מהערך העצמי, כשנשארת מחוץ למעגל?
"נשארו לי הזיכרונות הטובים מ-38 השנים שבהן קיבלתי המון הערכה וכבוד, והחוויות מההישגים שאני ועמיתיי הקצינים השגנו. גם אם זה לא נשאר לנצח, אני מרגיש שעשיתי את המקסימום למען המדינה.
"אחרי סדרת פגישות עם אנשי עסקים ופורשים למיניהם, קיבלתי החלטה שאני הולך לעשות שינוי של 180 מעלות. לא פחדתי מההתמודדות ולא חששתי ממה שיגידו אם אכשל. קמתי יום אחד, ויחד עם חבר הקמנו חברה לייעוץ ביטחוני בשם NSP והתחלנו לעבוד. היו ימים טובים, והיו ימים פחות טובים. לפי התוצאות הרגשתי שכנראה הדרך שלי הייתה נכונה.
"את הרלוונטיות מצאתי שוב כשפתחתי את המרכז האקדמי הראשון מסוגו ללימודי ביטחון, כשנתיים-שלוש אחרי שפרשתי. להיות בעל עסק משלי זה עולם אחר, לא מוכר ולא פשוט. אבל די מהר למדתי איך מתנהלים בעולם שבחוץ. אני הבעלים, ויש מנכ"ל ומדריכים בכל התחומים. אנחנו מכשירים קציני ביטחון, ואני בטוח שזה תורם רבות לביטחון האזרחי. לא הכול מושלם, יש עוד דברים שצריכים לעשות, כמו רגולציה ובקרה יותר מסודרת. אבל זה יגיע, כי אני 'עוד צעיר' ויש לי זמן לעבוד".
איך אתה ממלא את הזמן הפנוי?
"אני נוהג לצאת עם החברים הוותיקים לטיולי ג'יפים ברחבי הארץ, ולנסוע איתם לחו"ל. בפגישות שלנו אנחנו תמיד מסכמים בינינו מראש שכל אחד יכול לספר סיפור אחד על הילד או הנכד שלו וסיפור אחד על מצבו הבריאותי, וזהו".
"איבדתי את תחושת השייכות לקבוצה שלי". אופיר פינס-פז, שר מטעם מפלגת העבודה לשעבר
לפני שבע שנים נפרד אופיר פז-פינס, 55, מהכנסת, ופרש מהפוליטיקה. "אחרי מלחמת לבנון השנייה צירפו את ליברמן לממשלה, למרות שברק אמר בהן צדק שזה לא יקרה, ועם זה לא יכולתי להשלים".
לא חסרים לך הכוח וההשפעה?
"אני לא אדם כוחני. כוח לשם כוח, שחשוב לפוליטיקאים אחרים, לא עושה לי את זה. ההשפעה כן חשובה, ויש לי השפעה בכל דבר שאני עושה - באוניברסיטת תל-אביב ובבינתחומי שם אני מלמד, וגם כיו"ר חברת המשלוחים אוריין. נכון שאני לא מנהל כיום את המדינה כבעבר, כשבתקופות שרון ואולמרט הייתי שר ויו"ר ועדות שונות. לא אכחיש ולא אומר שאינני מרגיש געגועים, בעיקר לתקופה שהייתי שר פנים והיו לי המון סמכויות. זה היה תפקיד סוחט, כשאין יום ואין לילה, וזו הייתה יותר עבדות מאשר שררה. לפעמים יש לי בהחלט הרגשת עצב קשה וחשש ממה שיקרה בארץ ובעולם, בעיקר בעידן טראמפ".
איך חווית את הפרישה מהכנסת?
"כבר תכננתי כמה קשה יהיה לי - הפרידה מהכנסת והממשלה, מההשפעה שהייתה חלק כל כך משמעותי מחיי, וגם הפרנסה. ולפתע, אחרי ימים אחדים, התקשרו אליי נציגים מאוניברסיטת הרווארד וזימנו אותי לבוא להרצות שם במשך ארבעה חודשים. זו הייתה ממש תדהמה וחוויית חיים שלא ציפיתי לה.
"זה בהחלט מצער אותי, לעתים, שאיבדתי את תחושת השייכות לקבוצה שלי, אבל אני מוכרח לומר בגילוי לב שאני לא ממש מתאים לחיים הפוליטיים, וזה הוכח כשקיבלתי החלטות שהמחישו שאני לא חיה פוליטית, ושאני לא מוכן לשלם את המחיר".
מה העצה שלך למי שנפרד ממוקדי הכוח?
"בפוליטיקה יש מעטים כמוני שיוצאים מרצונם, בגיל יחסית צעיר. הרוב נאלצים לעזוב כי לא בוחרים בהם יותר או שהמפלגה שלהם לא קיימת יותר. אז זה בהחלט שוק נפשי, וקשה מאוד להתמודד. אנשים מפחדים מהעולם בחוץ, ואני מבין אותם. אבל לחברים אני אומר, 'אל תפחדו לפרוש אם הגיע הזמן', כי כשאתה פורש בלי אוויר, קשה לייצר דברים בחוץ".
"מאוד מדכא לעזוב את הפוליטיקה". דליה איציק, שרה וחברת כנסת לשעבר
קרוב לארבע שנים חלפו מאז פרשה דליה איציק מהכנסת, אבל הכעסים עדיין שם. "ברור שהיה לי קשה ומאוד מדכא לעזוב את הפוליטיקה, כשקדימה ירדה ממעמדה, בעיקר בגלל ציפי לבני. מי שאומר לך כי אינו מתגעגע לתפקיד שהיה חוויה אדירה עבורו, תדעי שהוא שקרן ואין להאמין לו", אומרת איציק, 64, מי ששימשה בעבר כשרת התקשורת ושרת התעשייה והמסחר מטעם מפלגת העבודה, וכן האישה הראשונה והיחידה עד כה שכיהנה כיו"ר כנסת ומי שהחליפה את נשיא המדינה בעת נבצרותו, בזמן שהשתייכה למפלגת 'קדימה'.
את כועסת על לבני?
"בהחלט כן. אני חושבת שהיה לה סיכוי גדול לשינוי, והתאספו סביבה אנשים בעלי ניסיון אדיר, שרצו ויכלו לשנות את מצב המדינה, ובגלל חוסר מנהיגותה הכול נהרס. קדימה סיימה את דרכה. ציפי הפסידה ועזבה, כמו כל הדברים האחרים שעזבה, ופנתה לדרך אחרת שהייתה טובה רק עבורה. מופז לא היה אהוד במיוחד, ואני הרגשתי שזה לא בשבילי לעבור ממפלגה למפלגה, ולנהל שוב ושוב מאבקים. הייתי בת 60 ורציתי לפנות לכיוונים אחרים, שאולי יגרמו לי סיפוק ושמחה".
זה אכן קרה כמו שתכננת?
"בהתחלה בהחלט לא. מאחר שיש לי שלושה ילדים ואני כיום סבתא לארבעה נכדים, שכולם גרים באזור המרכז, עברנו בעלי ואני לתל-אביב. עבורי, ירושלמית גזעית מלידה, שכל משפחתי גרה שם, זה היה ממש קשה. בעיני בעלי, שפרש מחברת החשמל לפנסיה, תל-אביב ממש מצאה חן. כשהייתי בתפקידיי הציבוריים לא היה לו קל, כשנאלצתי לצאת להרבה אירועים והוא היה נגרר אחריי ממש באי רצון, או שהלכתי לבד וזה העמיד אותי לא פעם במבוכה. כעת החיים שלנו לגמרי אחרים".
ובכל זאת היה לך פתאום יותר מדי זמן פנוי, אחרי שנים של עשייה ציבורית. לא רצית לנצל אותו בצורה יותר פרודוקטיבית?
"בהחלט כן, אבל זה לא היה כל כך פשוט. להיות בכנסת ובשליחות ציבורית זה ממש כמו סם, וקשה ביותר להתנתק מזה. הציעו לי הרבה הצעות, אבל הן לא עניינו אותי, כמו להיות מראיינת ברדיו, למשל. ישבתי במועצת המנהלים של רמי לוי, התחלתי ללמד ממשל במכללה הבינלאומית, אבל לא מצאתי את עצמי.
"כתבתי ספר, אבל עדין לא נתתי לו שם, והוא לא פורסם כי חששתי שאחשוף את עמיתיי לפוליטיקה, שהעבירו לי לאורך כל השנים המון פתקים, וכולם נשארו אצלי, כי אני אוספת פתקים אובססיבית".
כיצד הגיבה הסביבה הקרובה כשעזבת את הכנסת והממשלה?
"המשפחה הייתה מאוד מרוצה, כי היה לי יותר זמן בשבילם. בין החברים, כולל כאלה שהיו איתי בפוליטיקה, הורמו לא מעט גבות. ניסו להשפיע עליי לא לפרוש".
את מתגעגעת לעולם הפוליטי שבו היו לך כוח והשפעה?
"מתגעגעת בהחלט, אבל לא לתככים ולמאבקים. אני מאמינה שאולי עוד אחזור יום אחד לתפקיד בכיר שיגרום לי באמת להרגשת חשיבות ולמעמד, אבל לא מטעם מפלגה. עוד לא נגמלתי מהפוליטיקה. אני יושבת לפעמים עם שרים מבין חבריי, ושמחה שהם מתייעצים איתי. בגלוי אני אומרת: אי אפשר לדעת מה יהיה, כי העתיד עוד לפניי. אני לא יודעת אם כבר באמת הגעתי לסוף דרכי הפוליטית. אני מאמינה שאם תתגבש קבוצה של אנשים טובים ורציניים, שירצו באמת לעשות למען המדינה, שידעו - אני אתכם".
מה את עושה כיום שגורם לך הנאה?
"מה שבאמת מעניין אותי בשנה האחרונה הוא תפקידי כיו"ר חבר הנאמנים של הדסה אינטרנשיונל. קשה מאוד למצוא בעלי ממון בירושלים, כי עיקרם יושבים באזור המרכז, ותורמים בעיקר כדי לקבל יחס מיוחד כשהם או בני משפחתם מתאשפזים בבתי החולים איכילוב ותל השומר. לכן אני משקיעה הרבה זמן בפגישות עם מי שיכול לעזור לנו".
מה עוד השתנה אצלך מאז שפרשת?
"אני שומעת כיום פחות חדשות, מרגישה סוג של עייפות משמיעת עימותים בין חברי כנסת, או מאבק של שלי יחימוביץ' עם מישהו בנושא עכשווי. יש דברים טיפשיים שהתחלתי לעשות, ושאף פעם לא עשיתי, כמו לימוד שחייה. התחלתי לרכוב על אופניים, שבילדות, במצב של משפחתי, בכלל לא היו לי".
מה היית מציעה למי שפורש ממוקדי הכוח לעשות, כדי לא לעמוד בפני שוקת שבורה?
"למי שצריך לזוז מכל עמדת השפעה וכוח אני אומרת: אל תנוח לרגע, שום דבר לא ישווה למה שעשית. אני שומעת מפורשים שונים שאומרים: 'סוף סוף אוכל לנוח בצהריים ולקום בתשע-עשר', זה שטויות. תחפש לעצמך עיסוק שימלא אותך, כדי שעדיין תהיה רלוונטי".
מציפי לבני נמסר בתגובה: "מצער שאיציק לא לוקחת אחריות על החלטתה לתמוך - במקום בלבני שהובילה את קדימה לניצחון על נתניהו - בהנהגה שלא קיבלה תמיכה ציבורית והובילה לסופה הפוליטי של קדימה".
"היה לי קשה, הכול השתנה לגמרי". אילנה קאופמן, מנכ"לית גולף לשעבר
אחרי שנים שבהן שלטה ביד רמה בקבוצת גולף, אחת מקבוצות הקמעונאות הגדולות במשק, פרשה אילנה קאופמן לפני כשלוש שנים מתפקידה כמנכ"לית גולף, קבוצה הכוללת שש רשתות, 350 חנויות ו-1,800 עובדים. זה קרה זמן קצר אחרי שהבעלות על גולף עברה מאי.די.בי לידי המיליארדר היהודי לן בלווטניק. מכיוון שלדעתו החברות בקבוצה לא הרוויחו מספיק, והיה צריך לשנות את שיטת ניהולן, הוא הביא יועץ חיצוני. ההמלצה הייתה להחליף את קאופמן במנכ"ל חדש, ולמנות יו"ר פעיל חדש. השינויים היו מהירים, אולי מהירים מדי, לדעת קאופמן, כי גם ההנהלה החדשה לא הצליחה להרים את גולף למצב שציפו לו.
איך הרגשת כשראית, כשנה לפני פרישתך, את עבודתך יורדת לטמיון, ונאלצת לעזוב?
"היה לי קשה מאוד כשהכול - המבנה הארגוני, המערכת, מצב העובדים - השתנה לגמרי תוך חודשים ספורים, כי רצו להגיע לתוצאות מיידיות, וזה לא עבד. השינויים היו צריכים להתבצע בקצב אטי יותר, שלב אחרי שלב.
"למרות שצוות הבדיקה טען שהמצב של החברה היה באשמתי כי הייתי שמרנית מדי, הבעיה בפירוש לא הייתה אני, וזה היה ברור לכל מי שהכיר אותי בחנויות ובקרב העובדים. בתקופתי מנהל חנות היה 'מיני מנכ"ל', שהיה אחראי לכל דבר וסמכתי עליו מאוד. לפתע, מהיום למחר ביטלו את הכול והסמכויות שלהם הפכו לאפס.
"ברגע שעבדו תחת הניהול החדש, כשהמכירות והרווחים ירדו בהרבה, בניגוד לתחזיות של הבודקים, ברור שגם שכר העובדים ומנהלי החנויות ירד, כי חלק גדול מהשכר שלהם היה מוטה הצלחה. זה היה לי מאוד עצוב. באופן אישי הרגשתי שנתתי לחברה במשך השנים את כל נשמתי ויכולתי, והשארתי חברה עם צוות מצוין ובמצב טוב, אבל המנהלים החדשים שמונו לא חשבו כך, למרות שגם הם לבסוף לא הצליחו והוחלפו".
הפרישה הסופית שלך מהקבוצה לא הייתה נעימה במיוחד. עברת משבר?
"הפרישה לא הייתה קלה, לא לי ולא למנהלים שעבדו איתי. כשפורשים ממעמד של השפעה, זה אף פעם לא פשוט, גם אם זה נעשה בגיל 65. מצד אחד את יכולה לעשות דברים שאת אוהבת וליהנות מהחיים, ומצד שני את מרגישה סוג של אובדן, במיוחד כשאת יודעת שבקושי היה לך זמן להשקיע בילדייך כמו שאת רוצה. האובדן הוא לא בגלל העבודה עצמה, אלא עקב הפרידה מהעובדים ומעשרות מנהלי החנויות, שהייתי מאוד קשורה אליהם.
"למען האמת, רציתי לפרוש מהעבודה הקשה עוד בגיל 60, כי האמנתי שצריך לפנות את הדרך לצעירים, ושיהיה לי זמן וכוח לעשות את כל הדברים שאני אוהבת, ולא מצאתי להם אף פעם את הזמן, כשעבדתי מבוקר עד ערב".
איך הגיבו המשפחה והחברים למצב החדש?
"אף פעם לא היו לי חיי חברה סוערים ונלהבים. בעלי עצמאי, ואני מרגישה שהוא מאוד מבסוט מפרישתי מהעבודה המחייבת. אנחנו עושים היום הרבה דברים ביחד, וזה חיים אחרים. לדעתי, בגיל מסוים צריך לעשות את הדברים אחרת. יש מסלול בחיים של לפני ואחרי - וזה גורם לי הנאה בכל מה שאני עושה. צברנו כסף והכנסה ואפשר כעת ללכת לאפיקים חדשים ומהנים".
עמדת הניהול חסרה לך?
"לגמרי לא. להיפך. עכשיו האווירה רגועה יותר, בלי לחץ ומתח. אני יודעת להתאים את עצמי לשינויים. בעבר נהניתי מדבר אחד, וכיום מדבר אחר. הילדים והנכדים לא בנו עליי בעבר, ולא בונים עליי כיום. טוב לי לראות אותם יותר מקודם, אבל אני לא עושה בייביסיטר.
"בשלוש השנים האחרונות אני מתעסקת המון בלימודי רפואה לא קונבנציונלית, בהכנת צמחי מרפא למחלות וקרמים לפנים, וברפואה סינית ודיקור. החלום שלי היה מתמיד להיות רופאה, כמו אבא שלי, אבל הוא שכנע אותי ללמוד הנדסת מזון כדי שיהיו לי חיים יותר קלים, ונעניתי לו.
"היום אני מכינה תרופות נגד שפעת ונגד כאבי פרקים, לומדת פעם בשבוע במשך כל היום בגן הבוטני בירושלים, וזה מעניק לי סיפוק עצום. עוד יומיים בשבוע מוקדשים לקניית הצמחים הדרושים ולבישול המוצרים הרפואיים. בנוסף לזה אני חברה במועצות המנהלים בטכניון ובסוזאן דלל. אני מלווה גם שתי חברות פרטיות שנמצאות בראשית דרכן בהיבט הפיננסי".
את מרגישה שהעולם עדיין שייך לצעירים?
"האמת שכמות המבוגרים והזקנים עולה בשנים האחרונות, וצריך להתאים את הדברים, שיהיה להם מה לעשות. העולם זז בצעדי ענק - בניהול, בגישות, וחשוב לא להיתקע במקום".
מה את מציעה לאנשים שעומדים בפני פרישה?
"כל אחד צריך למצוא את הדברים שהוא אוהב ורוצה להשקיע בהם, כדי שיהיה מוכן לפרישה ולא יבזבז את זמנו לשווא וירגיש רע עם עצמו. בכל יום שלישי בעלי ואני הולכים ביחד למוזיאונים ולמקומות שמעניינים אותנו. אנחנו מטיילים בתל-אביב ובירושלים, וזה מתחיל בארוחת בוקר משותפת בבית קפה. מאז שפרשתי אנחנו נוסעים הרבה לחו"ל. נסענו כמעט לכל העולם, חוץ מדרום אמריקה היינו בכל מקום. רק לא בטן גב, זה לא בשבילי".
השינוי בתפיסת הכוח
"השינוי בתפיסת הכוח נעוץ בעיניי במהפכת הסמארטפון. הכוח שלו שינה את כולם - הוא מאפשר לדעת הכול מראש, ליצור קשר עם כולם. מוקדי הכוח השתנו מאוד. הכול נעשה יותר קיצוני. הרשתות הגדולות מחזיקות הרבה יותר כוח ונעשות הרבה יותר גדולות, והקטנים מושכים בקשיים קדימה. עקומת גאוס הייתה הרבה יותר שטוחה, והיום היא הרבה יותר חדה".
"לא רציתי לפרוש בגיל פתטי". יוסי ביילין, שר המשפטים וח"כ מטעם מפלגת העבודה לשעבר
לפני קצת פחות מעשור פרש יוסי ביילין סופית מהפוליטיקה אחרי 20 שנה בכנסת ובממשלה, רובן במפלגת העבודה, ומיעוטן במרצ. הוא היה אז רק בן 58, גיל מוקדם לפרידה מהכנסת. "זה היה בעקבות מסקנות מחקר שעשיתי במסגרת הדוקטורט שלי, שנושאו היה הגיל והפוליטיקה", הוא מספר, "המחקר התמקד בכמה מפלגות - מהשמאל והמרכז ימינה - והתברר לי שהפער הבין דורי הוא לא סתם פער בין גילים, שקיים בכל תחום, אלא שהוא בא לידי ביטוי במיוחד בתחום הפוליטי. אם מדובר, למשל, במשמרת צעירה, עד גיל 35, שלא רוצים שהזקנים יהיו בפוליטיקה, קל מאוד לשבור אותם כי מספיק שתיתן לאחד או שניים מהם מקום בכנסת, והקבוצה תתפרק".
אתה לא מתגעגע למוקד ההשפעה, בעיקר כשאתה רואה מה מתרחש במדינה?
"בעיקרון אני מאוד שלם עם הצעד שעשיתי, כשפרשתי מרצוני במועד שהחלטתי שאפרוש. בשום אופן לא רציתי לפרוש בגיל פתטי, כפי שקורה ללא מעט פוליטיקאים. הרגשתי אנחת רווחה מאוד גדולה, כי המשא הפוליטי הממושך היה ממש כבד עבורי אחרי עשרות שנים. לא רציתי בשום אופן 'להיתקע על הגלגל', כפי שאריק שרון נהג לומר, כדי שלבסוף מישהו יבחין בי ואזכה בתפקיד המתאים לי".
יחד עם זאת, ביילין מאשר שלעתים הוא חש געגוע כשמתקיימת הצבעה חשובה בנושא שמשמעותי לגביו. אבל, הוא אומר, זה קורה לו בתדירות נמוכה.
איך התרגלת למצב החדש אחרי הפרישה?
"הקשיים נמנעו ממני, מפני שהייתה לי תוכנית מאורגנת מראש - שזה דבר מאוד משמעותי כשמתכוונים לפרוש מתפקיד בכיר ולהתחיל בחיים חדשים. נעזרתי באשתי, דניאלה, שעבדה בזמנו במפלגת העבודה בקשרי חוץ ויש לה ידע רב בשפות, מה שמועיל מאוד לעיסוקנו המשותף.
"גם מקל עליי שאנחנו תמיד נוסעים לחו"ל ביחד, לפגישות עבודה ולהרצאות שאני מוזמן אליהן, בעיקר בנושאים מדיניים, שלעתים מתארכות בכמה ימים לשם הנאה וטיולים במקומות יפים. אני כבר לא חי באותו קצב כבעבר, וזמני, למעשה, נתון בידי. אני נפגש הרבה יותר עם שני ילדיי וארבעת נכדיי, שגרים בקרבתי, מה שלא עשיתי הרבה כשר בממשלה וחבר כנסת".
האם לא חסרים לך צלצולי הטלפון מעמיתיך לשעבר, או הזמנות לאירועים שהיו חלק מחייך?
"בינתיים הכול כמעט כמו שהיה פעם. אם כי עליי להודות שצלצולי הטלפון פחתו, אבל זה באמת רק עושה לי טוב אחרי שנים שלא היה לי רגע שקט. אני מתאר לעצמי שיגיע היום שפחות יתעניינו בי".
השינוי בתפיסת הכוח
"כשהקואליציה תלויה כל כך בכל אחד ממרכיביה, אז הגורם המתנחלי מהותי הרבה יותר ובעל עמדת כוח רבה בהרבה בשנים האחרונות. זה בולט גם במערכות אחרות - אלה כבר לא כל כך החרדים, אלא הרבה יותר המתנחלים, שיש להם יותר כוח, יותר נוכחות ויותר השפעה מכפי שהיה לפני עשור".