תרזה מיי/ צילום:רויטרס
שר החוץ וראש-ממשלת בריטניה במחצית המאה ה-19, הלורד הנרי-ג'ון פלמרסטון, אמר פעם כי רק שלושה אנשים התמצאו בסבך בעיית שלזוויג-הולשטיין, נסיכות ששכנה בגבול דנמרק והברית הגרמנית, והייתה שייכת לזו וגם לזו. מבין השלושה, אחד מהם מת, אחד השתגע, "ואני הוא השלישי ושכחתי הכול", אמר. יורשי הלורד פלמרסטון, ראשת-הממשלה תרזה מיי ושר החוץ בוריס ג'ונסון, מאותגרים היום על-ידי בעיה מסובכת וגדולה פי כמה - בעיית הברקזיט.
אומרים - סוף מעשה במחשבה תחילה. הבוחר הבריטי הלך אל הקלפי והצביע בעד הברקזיט. לא פחות מתשעה חודשים ארך ניסוח בקשת הפרישה מן האיחוד-האירופי. כאן החל המסע שאמור להתנהל שנתיים, עד 29 בחודש מארס 2019, כדי לממש את החלטת הבוחר הבריטי.
למי שעיניו רואות, ברור שכבר השלב הראשון בתהליך הפרישה וההסכם שיחליף את המצב הישן יהיה מסובך עד מאוד ויעמיד בסימן שאלה את ההיגיון שמאחורי עצם הדרישה לברקזיט. קודם כול, איחוד-אירופה עומד על קיום התחייבויות כספיות של בריטניה העולות לפי חישוב גס לסך 60 מיליארד יורו. מכיוון שהברקזיט מטיל גם על שאר מדינות האיחוד הוצאות גדולות, אפשר לשער שבעיה זו לא תיפתר בקלות.
רציתם בברקזיט כדי לחסוך בהוצאות? ישאלו אותם, וידרשו את מה שבריטניה עדיין חייבת. ובעיה נוספת - מה יעלה בגורלם של יותר מ-3 מיליון אזרחים אירופים לא-בריטים המצויים בבריטניה? שאלה שמטרידה כל ממשלה בפולין, ליברלית כריאקציונית, באופן מיוחד. ועל אלה נוספת שאלת הגבול היבשתי היחיד שבין בריטניה לאיחוד-האירופי, הלוא הוא הגבול שבין אירלנד החופשית לצפון אירלנד.
מדינות האיחוד יתכנסו בסוף החודש ברומא כדי להכין את התנאים; וכבר ברור - לא יהיה מו"מ על תנאי הסכם מיוחד בין בריטניה לאיחוד לפני שהבעיות הנ"ל ייפתרו לשביעות-רצון כל הצדדים. יש לשער, שדרישתה של סקוטלנד למשאל-עם על השאיפה להיפרד מבריטניה, תקבל גם היא תנופה תוך כדי המו"מ. אפשר שהתוצאה הפרדוקסלית של השאיפה לפגוע באיחוד-האירופי, תביא תחת זאת להפיכתה של בריטניה מגדולה לקטנה.
ל"מזכיר הברקזיט", דייויד דייויס, השר הבריטי הממונה על הטיפול בברקזיט, ולשגריר בריטניה באיחוד-האירופי, טים בארו, נכון משא-ומתן קשה. אם יש ביורוקרטים שיודעים להוציא את הנשמה בדיונים פרטניים, הלוא אלה הם הפקידים של האיחוד-האירופי. והמנהל הצרפתי של המו"מ מן הצד האירופי, מישל ברניה, הוא אומן בתחום הזה. מוקצות לו רשמית שנה וחצי למו"מ, שבו "יוציא את הנשמה" לבריטים.
אלפי חוקים ותקנות המחברים את הבריטים לאיחוד-האירופי דורשים טיפול, ותוך כדי הטיפול יגלו מה גדול ההפסד הכרוך בפרישה. יגלו את המחיר של בריחות פירמות אירופיות, של מכסים וביטול הקלות אחרות. יש לא מעט תקנות בחיי היום-יום, מאיכות האוכל ועד מחיר השיחות הבינלאומיות בטלפון הנייד, שיעברו במטחנה הזאת. אפילו שאלת אירוח משחקים בצ'מפיונס-ליג הפכה פתאום לאקטואלית.
נראה שבריטים רבים שהצביעו בעד הברקזיט עשו זאת בהתייחס לגל הפליטים המגיע לאירופה. אלא שבריטניה ממילא לא הייתה שייכת ל"הסכם שנגן" (ביטול הגבולות הפנימיים של אירופה), ובכגון דא היתרון שבברקזיט אינו קיים ממילא.
הבריטים התומכים בברקזיט תולים תקוות בבחירות בצרפת, אלא שאפילו במקרה הגרוע שמארין לה-פן (נשיאת מפלגת החזית הלאומית) תנצח ותבקש לפרוש מן האיחוד, הרי ייוותר איחוד הבנוי על גרמניה ושותפותיה (הולנד כבר הראתה כי אינה מעוניינת בפרישה). האם לחלום הבלהות ההיסטורי הזה, של "מרכז אירופה גרמנית", מייחלים בבריטניה ובצרפת? ראשיהן גם סומכים על הבטחות אמריקה של דונלד טראמפ, וכנראה אינם נותנים את הדעת על הברית שיכולה להיווצר כאן בין אירופה לסין, אירופה לאסיה, בתגובה למדיניות הפרוטקציוניסטית של שתי המדינות שהיו בעבר חלוצות הסחר החופשי, בריטניה וארה"ב.
הדמוקרטיה שהופכת לשיטת ממשל באמצעות "שיתופים" או משאלי-עם, היא דמוקרטיה הפתוחה לגחמות ולמצבי-רוח. יש הבדל בין משטר מסודר של משאלי-עם כמו בשווייץ ובין משאלי-עם מן הסוג שהעלו דיקטטורים לשלטון. מנגנונים שיצרו עד כה יציבות, שהיא חיונית להגנת דמוקרטיות, נחלשים באווירת ההחלטות מן "הבטן".
באווירה כזאת, אירועים מזדמנים יכולים לגרום לשינויי כיוון בלתי מתוכננים: בבריטניה אמנם אמורות הבחירות הבאות להתקיים רק באביב 2020, אחרי הברקזיט; אבל מה אם ייווצר אילוץ (וזה אינו מקרה נדיר) להקדים את הבחירות. שנתיים הם זמן ארוך דיו כדי לחולל משברים חדשים - במזרח אירופה, בדרום אמריקה, בכלכלות הגדולות. ומה יהיה אז על הברקזיט?
להמר על סיום הברקזיט המסודר במארס 2019 זה הימור פרוע.