המערכת הפוליטית הישראלית חולה. חולה מאוד. רשימת התחלואים היא רבה: יכולת משילות נמוכה, קדנציות קצרות, חילופים תכופים של שרים ומנכ"לים, סחטנות קואליציונית בוטה מצד מפלגות נישה, כניסה של כוחות קיצוניים המשפיעים על המערכת מעבר לכוחם הממשי בציבור, אי-חשיבה לטווח ארוך, היעדר יכולת של המפלגה המנצחת לשלוט.
עוד תחלואים של המערכת הם רדיפת פרסום ע"י שרים מונעי אגו, חלוקת שלל לא-הגיונית המנציחה את כוחם של הסקטורים, פוליטיזציה של השירות הציבורי, השחתת המידות, שיבוש מערכות, אובדן כוח של המערכת הפוליטית לטובת הביורוקרטיה, משפטיזציה של הפוליטיקה, היעדר דמוקרטיה במפלגות רבות ומרכזיות, תוך פרסונליזציה של החיים הפוליטיים.
לזה אפשר להוסיף את מות האידיאולוגיה, שיטת "בחירות יחסיות" המנמיכה את סף הכניסה לחיים הפוליטיים, ומאפשרת לשלל מפלגות שאינן נמנות עם השדרה הפוליטית המרכזית לבוא בשערי הפרלמנט; ולבסוף, היעדר אנשים איכותיים בצמרת ושליטת הבינוניות.
נדמה שכולם משחקים את המשחק - הפוליטיקאים, העסקנים והפקידים, על אף שחלק לא מבוטל מהם מבינים כי השיטה פגומה, ותוצאותיה לא משרתות את טובת הציבור. רובם ככולם של האנשים הנ"ל, מונעים מפחד ומשועבדים לדילים כוחניים המבטיחים את שרידותם האישית. לא ייאמן עד כמה אנרגיה וזמן מושקעים בתחזוקה פוליטית ובהישרדות אישית.
קשה גם להאמין, שאומה המייצרת הון אנושי ברמה כה גבוהה בתחומים כמו צבא, מדע, טכנולוגיה ורפואה, שמושכים אליהם את הטובים ביותר, הון אנושי שמאפשר למדינה לנסוק לגבהים כלכליים, שמעוררת קנאה ביכולת החדשנות הטכנולוגית - מייצרת מנגד מערכת פוליטית ברמה כה בינונית-עד-נמוכה, ומתקשה לייצר פוליטיקה המעוררת אמון ואפקטיבית.
אחרי כל אלה, עולה השאלה - איך מתקנים את השיטה הקלוקלת? ולאור חג הפסח הקרב, איך משתחררים מהשעבוד לשיטה שהרסה כל חלקה טובה, פשטה את הרגל, ויוצאים לחירות חדשה?
הציבור אינו אדיש - אך קצב השינוי איטי
קיימת טענה, שלפיה "הציבור הישראלי אדיש". איני סבורה כך. הציבור הישראלי אכפתי ומעורב מאוד, אבל קצב השינוי שהוא מחולל, איטי. כך למשל, נדרשו כמעט 30 שנות שלטון של תנועת העבודה במדינה (ו-44 שנה בתנועה הציונית בסך-הכול) עד שהחלופה בשלה; ואלמלא מלחמת יום-הכיפורים, יש להניח שחילופי השלטון היו מתמהמהים עוד יותר, אם כי לא היה מנוס מהם.
גם המחאה החברתית שהתרחשה לפני 6 שנים, בקיץ 2011, הגיעה אחרי שנים ארוכות שבהן נשחק המעמד הבינוני. מחאה שהביאה להישגים מרשימים למרות התחושה הציבורית שהיא כשלה. המחאה הביאה לשיח חדש שבו נושא יוקר המחיה חדר לתודעה הפוליטית, ומכתיב חקיקה חברתית; היא תרמה לחיסול חלק מהטייקונים, לחקיקת חוק המזון, לחוק חינוך חינם עד גילאי 3 ועוד.
זאת, תוך התחשבות בצורך לתת מענה למצוקות המעמד הבינוני, ויצירת פתיחות אצל המחוקקים לספק פתרונות לבעיות אלה. המסקנה היא, שלמחאה חברתית יש תוחלת, וטוב שהמנהיגים יידעו זאת. מכאן אני למדה, שבסופו של תהליך, הציבור הרחב יאמר את דברו ויצליח לשנות את השיטה. יותר נכון, לכפות את שינוי השיטה על הפוליטיקאים. החברה הישראלית היא חברה בריאה, שתדע לתקן את עצמה. רוב הציבור יודע מה טוב לו, ומה נכון לו, והשינוי בוא יבוא. סימנים ראשונים לכך כבר ניכרים בשטח - פעילי שטח נרשמים כחברים במפלגות הגדולות, ומנסים להשפיע מבפנים, לפריימריז מצטרפים אישים חדשים, ובבחירות האחרונות החל תהליך חזרה למתכונת דו-ראשית.
יכולה להישאל השאלה - אם השיטה כה קלוקלת, מדוע שהישועה תבוא מבפנים, ומדוע מתוך המפלגות הגדולות? התשובה היא, שישראל חייבת להתגבר על הפיצול הפוליטי, שהוא הרסני למשילות, ליציבות ולליכוד הפנימי, ולחזור למשטר דו-מפלגתי. למפלגות הגדולות יש רקע, שורשים, ניסיון היסטורי, וגם כוח להחיל שינויים הכרחיים. מובן שהן יידרשו לחולל שינוי פנימי, אבל רק הן מסוגלות לכך ולא מפלגות "אווירה" ו"נישה".
השיטה החדשה תיוסד על מצוינות
אפשר לקצר את התהליך. יתכבדו נא, בנימין נתניהו ויצחק הרצוג - שני מנהיגים רציניים, שוחרי טוב, דור שני למנהיגים אידיאולוגיים, הרוצים בטובת עמם, שכבר מצאו שפה משותפת בנושא המדיני - ויקימו קואליציה ייעודית, שמטרתה אחת: סיום השעבוד לשיטה הקלוקלת, ויציאה לחירות חדשה וכינונה של "הרפובליקה הישראלית השנייה".
ראוי שהרפובליקה החדשה תושתת על יסודות של איכות, מצוינות ומקצוענות של נבחרי הציבור ופקידי הרשות המבצעת, בבחינת "הטובים לפוליטיקה". רצוי שהיא תתבסס על משטר דו-מפלגתי, שבו שתי מפלגות גדולות, מרכזיות ורב-מגזריות מחליפות ביניהן את השלטון. רצוי שהיא תושתת על קדנציה מקובעת של כנסת בת 4 שנים, שבה אין מקדימים בחירות. וכן שתושתת על שיטת בחירות אזוריות, שבה לנבחרי העם יש קשר ישיר עם בוחריהם, והם מחויבים להם על יסוד של שקיפות מלאה, שיטה שפועלת נגד הסקטוריאליות בחברה, במקום להעצים אותה.
אם נתניהו והרצוג יעשו כן, הם יעשו שירות גדול לעמם, וגם לעצמם. לתוך המיאוס והניכור מהמערכת הפוליטית, מתגנב אט-אט ובשקט משיח חדש. יאיר לפיד ומפלגתו לא שונים משורה ארוכה של מפלגות מרכז, הנשלטות על-ידי אדם אחד, וחלולות מבחינה אידיאולוגית, תוך שהן מושכות קהלים מימין ומשמאל, בתקווה נואלת להשיג שינוי עכשיו.
אם נתניהו והרצוג לא יענו ל"צו ההיסטוריה" וימהרו לתקן את השיטה - ויש להם את הכוח הפוליטי לעשות זאת - בוקר אחד הם ימצאו את עצמם כשמישהו אחר שותה להם את המנדטים. על-פי תקדימים היסטוריים, מובן שהציבור יתפכח עד מהרה מחלום המשיח החדש, שלא יוכל לספק את הסחורה, אבל עד שזה יקרה, הנזק יתרחש; ובמקום חתירה למשטר דו-מפלגתי יציב, נקבל שוב פיצול מסוכן של המערכת הפוליטית.
טוב יעשו מנהיגי שתי המפלגות הגדולות - אם יקדימו למהפך הפוליטי מהפך חוקתי. זאת, בתוקף אחריותם הלאומית - הרצוג, כנצר למפא"י ההיסטורית, ונתניהו כנצר למפלגה הרוויזיוניסטית, שני המחנות העיקריים בתנועה הציונית.
לחג הפסח יש משמעות סמלית רבה. לא בכדי הוצמדו לו שמות רבים כ"חג החירות" ו"חג האביב". הוא מסמל התחלה חדשה והתחדשות, שראשיתה במרד במשעבד המצרי, הליכה סגפנית ארוכה במדבר, והגעה אל הארץ המובטחת. האם נוכל בפרוס חג הפסח תשע"ז, לומר כי יצאנו משעבוד השיטה הקלוקלת הקיימת, לעבר חירות של שיטת ממשל חדשה המיטיבה עם המדינה? ימים יגידו. על דבר אחד אני מוכנה להמר - "האביב הישראלי" בוא יבוא.
בין שהיוזמה תבוא מלמעלה ובין שהיא תבוא מלמטה - היא בוא תבוא.
■ הכותבת היא מנהלת שותפה בפירמת עורכי הפטנטים, מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו".