מנכ"לית איגוד בתי ההשקעות יוליה מרוז מעלה במאמרה שורה של נקודות חשובות בתגובה לביקורת שהושמעה על המוסדיים בנושא ההשקעות בהיי-טק, ובמיוחד בעקבות סדרת הכתבות והמאמרים שפורסמו ב"גלובס" תחת הכותרת "בגידת המוסדיים" הטוענים שהגופים המוסדיים הזניחו במכוון את תעשיית ההיי-טק וקרנות ההון סיכון בישראל ונמנעים מלהשקיע בה.
אין ספק, השימוש במילים כמו "בגידה" ו"הזנחה" ביחס למדיניות השקעה הוא לכל הפחות בלתי ראוי אם לא מרחיק לכת. גם השינוי באופי ובסגנון השיח הציבורי שעליו מלינה מרוז מוכר וידוע. אתמול טייקון "מוצץ דם" והיום "מושיע העם", והכול באבחת קולמוס.
ודאי גם צודקת מרוז בקביעתה שאם כספי החוסכים יתאדו להם, רק המוסדיים יישאו באחריות ואיש לא יחלוק אותה עמם. בעניין זה, מחשבה מנחמת יכולה להיות בכך שהמוסדיים הפיננסיים הוכיחו יכולת התגברות, שלא לומר התעלמות מרשימה לעת אידוי כספי החוסכים, וזאת ללא שום מעורבות של ההיי-טק הישראלי.
ברם, יש גם צד אחר למטבע. בתי ההשקעות ושאר מוסדות פיננסיים, ובייחוד חברות ביטוח, נהנים מזרימה חודשית אדירה של כספים שהורתם תחיקה ממשלתית שכמובן מטרתה להיטיב עם ציבור החוסכים. במידה לא מבוטלת התחיקה הזאת היטיבה את הפוזיציה ואת רווחתם הכספית של עובדי בתי ההשקעות, מנהליהם וכמובן בעליהם. ומה לנו עדות טובה יותר מהתור המשתרך של משקיעים סינים וגלובליים אחרים המעוניינים לשים את ידם על כספי הפנסיה. והנה, טרם זכינו לשמוע זעקת "זהירות בגידה" מהמוטבים האפשריים.
יתרה מכך, סכומים לא מבוטלים מנהרות הכסף האלה מגיעים מחברות ההיי-טק ומעובדיהן, שאין חולק שהם הקטר המוליך את כלכלת המשק. ואם חס וחלילה תיעצר תנופתן, עלולים שומרי הממון עצמם ללקות ביכולותיהם הפיננסיות לסוגיהן. ומחסור בהשקעות הולמות להר המזומנים כבר אמרנו?
כמובן, אמת, השקעה בחברות הזנק או בקרנות הון סיכון היא יקרה ומסוכנת. אולם אפשר למצוא רעיונות ודוגמאות למכביר, החל במדינות גדולות כמו בריטניה, שבנתה ובונה מערכת תמרוץ וערבויות כדי שהמדינה תחזור שוב להיות מעצמת ייצור מוטה טכנולוגיה, וכלה בדנמרק שבנוסף לשורת צעדים מעוררי השראה מינתה לאחרונה שר לענייני היי-טק, שתפקידו לבוא בדברים כל העת עם ארגונים רב-לאומיים גדולים שעוצמתם עולה על זו של רוב הממשלות.
השקעות מגובות באג"חים, מניות או מכשירים פיננסיים שונים בשורה של תעשיות מתוחכמות מייצרות ומייצאות, או בתעשיות הזנק בשלות לחלוטין, יכולות להשביח את נתוני התשואה העגומים שמציגים חלק גדול מבתי ההשקעות בשנים האחרונות ולאו דווקא באשמתם, אלא תלויות בגרף התשואות העולמי העגום.
במונח "תעשיות הזנק בשלות", הכוונה היא לכאלו שסיימו לכל הפחות את הפיתוח והרגולציה הכרוכים במוצר שלהן והן ערוכות לשווקו. בכך הוסר הסיכון המרכזי בתעשיית הזנק והוא הסיכון הקשור בתחום הפיתוח. את שאר הסיכונים אפשר לאמוד בכלים מוכרים בהסתברויות גבוהות.על תעשיות הסמוכות על טכנולוגיה עילית אין צורך לפרט, כל בר דעת מבין שהשקעות בתעשייה ישראלית שאינה בעלת יתרון טכנולוגי תחרותי, השקעה כזו לכשעצמה נושאת סיכון לא סביר למשקיע פיננסי.
עם זאת, כמובן, הממשלה חייבת להיות הצד השלישי במשולש "עסקת חבילה" זו ולספק רשת הגנה וערבויות מסוימת. טיבה של רשת הגנה זו צריך להיות תלוי סיכון. מערכת שיקולים תלוית סיכון אינה זרה למערכת הממשלתית האזרחית. רשות החדשנות של משרד הכלכלה פועלת בדרך זו מזה תקופה.
הממשלה חייבת להיות הצד השלישי ב"עסקת חבילה" זו ולספק נתח משמעותי מאותה רשת הגנה מדוברת. אולי לא כפי שסוברת מרוז, אבל הכיוון של "הגנת ינוקא", לפחות עד שהתהליך יצבור תאוצה, כמו שעשה בזמנו ד"ר שוקי גלייטמן, אבי תוכנית "יוזמה" שקצרה פירות הילולים, בהחלט הגיונית.
ובמחשבה שנייה, אנו, שמתגאים כל כך ביצירתיות ובחדשנות שלנו, אולי ייתכן שנצפה מהמגזר הציבורי הממשלתי שלנו לגלות גם הוא מעט שאר רוח? מן הראוי, אם כן, שכל הצדדים, שאין ספק שטובת המדינה ואזרחיה לנגד עיניהם, לא משנה באיזה צד של קודקוד המשולש הם נמצאים, יתכנסו ויביאו לבניית מנגנונים פיננסיים ראויים שיאפשרו השקעות משמעותיות של המוסדיים בהיי-טק. וכמאמר השעון הדובר, "ויפה שעה אחד קודם".
הכותב הוא יו"ר איגוד
תעשיות האלקטרוניקה
והתוכנה בהתאחדות התעשיינים