אסיפת דיירים מחוץ לבניין תמ”א 38 / צילום: שלומי יוסף
המתח בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי בא לידי ביטוי ביתר שאת במחלוקות תכנוניות בערים שבהן הוספת דירות היא סוגיה נפיצה.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח-תקווה, בראשות אוריאל בוסו, דחתה לאחרונה בקשה שהגישה קבוצת גבאי לקבלת היתר בנייה למימוש פרויקט תמ"א 38 ברחוב ארלוזורוב 44 בשכונת רמת ורבר בעיר. הבקשה שהוגשה כללה הריסת שלושה בניינים שבהם 18 דירות סך הכול, והקמת שני בניינים בני תשע קומות ובסך הכל 68 דירות חדשות. הזכויות המבוקשות התבססו על תיקון 3 לתמ"א 38, וכללו הקלה של שתי קומות ו-10 דירות על בסיס תוספת שבס. את קבוצת גבאי ייצגו עו"ד זיו גרומן בעסקה מול הדיירים, ועו"ד ענת בירן בהליכי התכנון והבנייה.
הוועדה המקומית החליטה לסרב לבקשה עד בחינת המגמות התכנוניות של השכונה כולה. לטענת הוועדה המקומית, השכונה מונה כ-10,000 תושבים ב-3,800 דירות ועל פי סקר שנערך בשכונה קיים פוטנציאל תוספת של 2,735 דירות בהתחדשות עירונית, שמחייבות תוספת של שטחי ציבור ושל מבני ציבור.
קבוצת גבאי הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית, שנפתח במילים: "עיריית פתח-תקווה ידועה ב'חיבתה הגדולה' לתמ"א 38".
יו"ר הוועדה, עו"ד יריב אבן חיים, קיבל את הערר וקבע כי היה על הוועדה המקומית לדון בבקשה לגופו של עניין ולקבל החלטה לגופו של עניין. אבן חיים נימק את החלטתו בכך שעד למועד שבו התבקשה הבקשה להיתר, הוועדה המקומית לא פרסמה מגבלות כלשהן שיש להטיל במסגרת הכנת תוכנית להתחדשות עירונית לשכונת רמת ורבר, ובמגרש הסמוך אושרה בעבר בקשה לתוספות בנייה מתוקף תמ"א 38.
לדברי אבן חיים, הוועדה המקומית החליטה להימנע מדיון לגופו של עניין בבקשה להיתר בנייה על בסיס מחשבות ראשוניות בלבד להכנת תוכנית התחדשות עירונית לשכונה.
הוועדה המקומית ניסתה לטעון כי היא מעכבת את התוכנית בין היתר בגלל אפשרות תיאורטית לשלב את המגרשים במסגרת תכנון כולל לפרויקט התחדשות עירונית שיאפשר הפרשת שטחים לצורכי ציבור מתוך המגרשים, אולם ועדת הערר קבעה כי נציגי הוועדה המקומית לא ביססו את ההנחה לשלב את החלקות בפרויקט מסוג זה, מה גם שהבניינים המדוברים גובלים בבניינים מאוכלסים, כך שהפוטנציאל להפרשת שטחים לשטחי ציבור הוא מוגבל.
בנוסף קבעה ועדת הערר כי גם אם תימצא אפשרות מעשית כזאת, גיבוש התוכנית ויישומה ייארכו זמן רב, ויביאו לעיכוב ממושך בחיזוק הבניין מפני רעידות אדמה. ועדת הערר הוסיפה כי נתנה משקל לחשיבות חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, ועל כן הגיעה למסקנה כי היה על הוועדה המקומית לדון בבקשה לגופה, במיוחד לאור העובדה כי קידום התוכנית והגשת הבקשה להיתר כבר מתנהלים תקופה ממושכת.