ניצול שואה / צילום: רויטרס
המחזה חוזר על עצמו: מדי שנה ביום הזיכרון לשואה מחפשת התקשורת דרך להציג בפני הציבור חידושים כלשהם בנושא השואה. מכיוון שמרבית התמונות והסיפורים מוכרים היטב הופך החיפוש הזה למרוץ אחרי סיפורים הנושאים סיכוי לרייטינג טוב, כתבות המוגדרות מרגשות, שבסופו של דבר יאששו את "לקחי שואה", שאנו משתמשים בהן ממילא לצורך האקטואליה הפוליטית. זאת, שעה שהידללות שורות ניצולי השואה מאפשרת פחות ופחות מגע ישיר עם הסיפור האותנטי של השואה.
השנה נתקלנו, למשל, בידיעה על מסמכים חדשים שגילו לנו, כי בידי בעלות-הברית היה כבר ב-1942 מידע על היקף הרציחות של יהודים, מידע שלא הופעל כדי להציל חיים. זו ידיעה מן הזן המבוקש: מדובר ב"גילוי" שמאשש את המסקנה, שכל העולם אדיש לגורלנו ולכן עלינו לסמוך רק על עצמנו. אלא שהגילוי עצמו אינו גילוי.
קוראי עברית יכלו לקרוא כבר בשנת 1941 את הספר "יוון מצולה החדש" על שעשו הגרמנים ליהודי פולין עוד לפני שהותקפה ברית-המועצות, ושנה לאחר מכן יכלו לקרוא בעיתוני "הארץ" מה שהתפרסם כבר בחו"ל, על ביצועה של תוכנית רצח של יהודים בממדים שלא היו כמוהם. שלא לדבר על כך, שמי שעוקב אחר המחקר המקיף והמתפתח יודע גם יודע, לא רק מה אירע במסגרת מה שקראו הגרמנים "הפתרון הסופי", אלא גם מה היה אז ידוע ולמי.
אלא של"גילוי" מסוג זה יש תפקיד - לשמש מנוף לקושיה: מדוע, אם ידעו, לא הצילו את היהודים? זאת, כאשר התשובה ברורה לכאורה מראש: לכולם לא היה עניין בהצלת היהודים. אלא שכאן הקושיה מוצגת מחוץ להקשר שבו היא אמורה להיענות: למדינות שנלחמו בגרמניה, תחילה אנגליה, אחר-כך ברית-המועצות, ויותר מאוחר ארצות-הברית, הייתה רק דרך אחת להציב אלטרנטיבה ל"פתרון הסופי" - להביס את גרמניה, ומתוך כך להביא להפסקת רצח היהודים. זאת הייתה התשובה גם בשלב שבו, בשנת 1944, כשכל המדינות הללו נלחמו בגרמניה הנאצית, אמורות היו לשקול את הפצצת אושוויץ או את פסי הרכבת המובילים אליה מהונגריה.
אלא שהקושיה האמיתית אמורה להישאל לגבי השלב שלפני המלחמה, שעה שהיהודים נרדפו אך לא נרצחו עדיין: מדוע לא התגייסו מדינות העולם לפתוח את שעריהן בפני יהודים שיכולים היו לעזוב את הרייך הגרמני או את אירופה לפני התחלת "הפתרון הסופי"? מדוע ועידה בינלאומית שדנה בשאלת הפליטים היהודים בשנת 1938, הובילה לכישלון גמור? מדוע לא החלו לפעול כאשר גורשו יהודים פולנים מגרמניה באותה שנה? מדוע, גם כאשר כבר הייתה גרמניה במלחמה, אך טרם החליטה על רציחת היהודים, העולם לא נחלץ לעזרה? הטרוניה אמורה להיות מופנית בעיקר כלפי ארצות-הברית, שלא הייתה במצב מלחמה עם גרמניה גם למעלה משנתיים לאחר שפלשה גרמניה לפולין, ובכל זאת ארה"ב לא פתחה את שעריה.
בריטניה, זו שסגרה את שערי ההגירה של יהודים לארץ-ישראל, לפחות פתחה שער ליהודים ב"טרנספורט הילדים" לאנגליה עצמה; וברית-המועצות קלטה יהודים רבים שברחו מפולין לאחר שגרמניה פלשה לשם. אבל אלה הן רק בחזקת "נסיבות מקילות", שעה שלארה"ב לא היו כאלה, נסיבות "מקילות" שאינן מפצות על מדיניות שסייעה לרציחתם של מיליוני יהודים שלא היה להם לאן ללכת.
אין צורך בגילויים חדשים כדי לראות שהיחס לפליטים והיחס למיעוטים נרדפים הוא עיקרו של עניין. ומכאן המעבר לנושא שאנו משתדלים להימנע ממנו: האם היחס והעמדה שאנו ואחרים מגלים כלפי נרדפים בימינו אינם מגלים אותה אדישות לחיי אדם ולכבוד האדם? הגרמנים - כך ראינו לפני שנתיים - ניסו ללמוד את הלקח, ופתחו את השערים להמוני פליטים, משום שהזיכרון ההיסטורי מימי הנאצים רודף אותם.
גם ארצות נוספות, כמו שבדיה, למדו כנראה את השיעור ההיסטורי. ארצות אחרות העדיפו לפעול אחרת, כולל הקמת חומות מפני פליטים. וישראל הגדילה לעשות במאמציה לחסום את דרכם של פליטים אליה, ואף ביקרה את מדינות אירופה על פתיחת השערים לפליטים, עקב זהותם המוסלמית של רבים מהם. משמע, הלקח שהיה צריך ללמוד מגורל היהודים ערב המלחמה העולמית השניה לא נלמד.
ולא רק בעניין זה. מצד אחד, משימה ישראל את עצמה כדוברת ניצולי השואה: בשמם אנו נאבקים בפלסטינים, בשמם אנו נלחמים אפילו ב-BDS. אך מצד שני, ישראל מוכיחה שוב ושוב, שכאשר מדובר בפיצוי כספי ובתשומת-לב לניצולים עצמם, היא מפנה להם את גבה. בחזקת הניצול עשה את שלו, הניצול יכול ללכת.
הנה דוגמה: מצד אחד, ישראל עושה מאמץ גדול וראוי להנחיל את מורשת השואה גם בקרב ישראלים שאינם ממוצא אירופי; אך מצד שני, היא קומצת את ידה מלשלם פיצויים ליהודי ארצות ערב שסבלו מידי הגרמנים ומשרתיהם במלחמת העולם השנייה. אותם יהודי מרוקו שסבלו במלחמה, ותובעים פיצוי מתוך מה ששילמה גרמניה לישראל עבור פשעיה במלחמת העולם השנייה, נתקלים בסירוב.
למשרד האוצר הישראלי יש תירוץ מסמר שיער: האחריות מוטלת על צרפת של וישי, ו/או על גורם אחר, ולכן אין הכספים הגרמניים שהגיעו לאוצר הישראלי מיועדים לתשלום במקרה זה. בזה יש בוודאי גילוי עבור גרמניה: משחררים אותה מאחריות לתוצאות מעשיה במלחמת העולם השנייה, ומטילים אותה על משרתיה, שלא הפקידו כסף בקופת המדינה, וסיפקו כך את התירוץ - אין כסף.
■ הכותב הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית.