עוד שלוף
תארו לעצמכם ששר האוצר של שבדיה, או הולנד, או ספרד, היה מתכנן במשך חודשים, בסודי סודות, השקת תוכנית כלכלית-חברתית חדשה, לא משתף בה את ראש הממשלה ולא את השרים העמיתים, לא זוכה לגיבוי ממשלתי ופרלמנטרי, ומשיק את התוכנית במסיבת-עיתונאים חפוזה? מה היה גורלו של אותו שר אוצר, כיצד הייתה מתייחסת אליו התקשורת, ומה הציבור היה חושב על תוכניתו?
יתר על כן, כיצד היה ראש הממשלה באותה מדינה מגיב לתוכנית שעליה למד לראשונה מכלי התקשורת? אלא שבמציאות הפוליטית שלנו, מה שנתפס כבלתי אפשרי עד אבסורדי במשטר תקין, מתקבל אצלנו בהבנה, במשיכת כתפיים ואפילו בצהלות: "תראו איך כחלון הכניס לנתניהו".
האופן שבו הוכנה, הוצגה ושווקה תוכנית "נטו למשפחה" של שר האוצר משה כחלון היא דוגמה ומופת לכל מה שמקולקל בשיטה הפוליטית שלנו. ראשית, בהתנהלותו פגע השר כחלון פגיעה נוספת בעקרון האחריות המשותפת של הממשלה. ונזכיר, הממשלה (דהיינו, ראש הממשלה והשרים), אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת, הן להחלטותיה כגוף מבצע, והן לפעולותיו של כל שר. כל שר אמור להיות אחראי להחלטות המשותפות של הממשלה.
אחריות הממשלה חלה על ההחלטות שהיא קיבלה, על החלטות שקיבל שר ועל פעולות שנעשו במשרדי הממשלה בהוראת השרים. האחריות המשותפת נועדה להגביר את אמון הציבור בממשלה, שכן היא אינה אמורה לדבר בכמה קולות, אלא בקול אחד. אמנם בדיון בממשלה, שר יכול להביע את הסתייגותו ו/או התנגדותו מהחלטה כלשהי, אך כשמתקבלת ההחלטה, היא מחייבת גם את השר שהביע התנגדות, והוא אינו רשאי למתוח עליה ביקורת בפומבי.
כל העקרונות הנאים הללו נשארים אצלנו על הנייר. השרים נוהגים במשרדיהם כאחוזות פרטיות, מתערבים בתחומים לא להם, מבקרים את התנהלות השרים האחרים, ואינם אמונים על עבודת צוות. היעדר תיאום בין-משרדי הפך לאחת הרעות החולות של השיטה הפוליטית שלנו.
מריבות בין שרים בכירים איפיינו ומאפיינים את ישראל מיום היווסדה. הוויכוחים והמריבות בין בן-גוריון-שרת, דיין-ספיר, רבין-פרס, נתניהו-לוי ושרון עם כל היקום, התרחשו לאורך ההיסטוריה הפוליטית שלנו, ואף שהמריבות מעכירות את האווירה, נראה שהלקח לא נלמד. נזכיר בעיקר את ההתקוטטויות רבין-פרס, שאכלו כל חלקה טובה במפלגת העבודה, כרסמו באידיאולוגיה שלה, והכחידו את דור הביניים במפלגה.
ההתנהלות של כחלון מדגימה חולי נוסף בשיטה הפוליטית הנוכחית, מצב שבו עקב אילוצים קואליציוניים התיקים המרכזיים - חוץ, ביטחון, אוצר, פנים ומשפטים - נמסרים למפלגות קואליציוניות זוטרות, ולא למפלגה המרכזית המרכיבה את הממשלה. דבר זה מעצים עוד יותר את הכאוס הפוליטי, משום שלראש הממשלה יש קושי אמיתי לקרוא את השרים לסדר בלי להסתכן במשבר ממשלתי.
עד לאחרונה, הצהיר כחלון שהוא רואה באוצר את תפקיד חייו, וכי הוא אינו מתחרה על תפקיד ראש הממשלה. נראה שצניעות זו נמוגה, וכמו שרים רבים כחלון רואה בתפקידו הנוכחי אך מקפצה לתפקיד הבא. גם זו רעה חולה: שרים אינם מתמקדים בתפקידיהם ומשקיעים בהם את כל מרצם, אלא מתייחסים למשרתם כמנוף לקראת התפקיד הבא, רצוי בכיר יותר. רובם ככולם שואפים גם לגדולות, וכל אחד מהם נושא בצקלונו את שרביט ראש הממשלה.
על פניו נראה שכחלון הגה את התוכנית הן ממניעים כלכליים-חברתיים, והן ממניעי בחירות, שהוא נערך לקראתם. עוד ברור, כי כחלון פנה לכיוון יוקר המחיה, מאחר שטרם השיג הישגים משמעותיים בתחום הדיור. מלכתחילה, טעה כחלון שהשקיע את כל הונו הפוליטי בנושא הדיור, שכן ההישגים בתחום כה סבוך אינם ניתנים להשגה בקדנציות הקצרות של ממשלה בישראל. כחלון גם שגה בכך שריכז את כל הסמכויות בתחומי התכנון במשרדו (באוצר), במקום במשרד הבינוי והשיכון, שאחראי גם לנושא הדיור.
רחוקה מלפתור את בעיות המעמד הבינוני
הגם שיש בתוכנית מרכיבים נכונים של סבסוד ותמיכה במשפחות עובדות, תוכנית כחלון נתפרה בתפרים גסים ומהירים, שנועדו בעיקר לצרכים פוליטיים. היא לא מעוגנת בתפיסה אסטרטגית רחבה של פתרון בעיות המשק והכלכלה (כגון פריון נמוך, השתתפות נמוכה של חרדים וערבים בעבודה וכיו"ב). אמירתו, למחרת השקת התוכנית, כי בכך נפתרו בעיות המעמד הבינוני, היא אמירה יומרנית.
נכון, יש בתוכנית הקלות מסוימות, אבל היא רחוקה מלפתור את בעיות המעמד הבינוני. הקלות במכסים על בגדי ילדים וטלפונים סלולריים, הן צעדים נכונים, אך שני מרכיבים אלה לא חולשים לבדם על כל יוקר המחיה. מה עם מזון? תחבורה? דיור להשכרה?
זאת ועוד, נראה ששר האוצר בחר להוריד מכסים בתחומים נוחים וקלים לביצוע, בעוד שמרבית הכלכלנים המקצועיים סבורים כי היה נכון להפחית מכסים במקומות שבהם יש ייצור מקומי ללא תחרות, בשל היעדר יבוא. כנראה, כחלון העדיף לא להתעמת עם ענפים עתירי כוח ולוביסטים חזקים.
בעיה נוספת קשורה למקורות שמהם תמומן התוכנית החדשה. פגיעה ברזרבה איננה גישה נכונה, ועודפי הגבייה של מסים הם זמניים. טוב יותר היה לו הכספים היו מושקעים בתשתיות, בבריאות ובחינוך, שהם-הם מחוללי הצמיחה האמיתית בישראל.
יתר על כן, כל תוכנית כלכלית המתייחסת להגדלת ההוצאה הציבורית, חייבת בראש ובראשונה, להתייחס להגדלת העוגה (הצמיחה והתל"ג) ולא רק לדרך חלוקתה. זו עוד בעיה מרכזית של ישראל - כיצד להגדיל את הצמיחה במשק. למרות הצמיחה הנאה, של כ- 4%, ישראל, עם כל ההון האנושי המופלא שלה, יכולה לצמוח יותר.
אלא מה? זה מחייב תוכנית נועזת של השקעות בתשתיות, בחינוך, במחקר-ופיתוח, בהכשרה מקצועית, תוך חיסול מונופולים הרסניים, הגברת התחרות במשק, עידוד יציאת גברים חרדים ונשים ערביות לעבודה ועוד ועוד. אבל אנחנו הרי עוסקים בפוליטיקה קטנה, ולא בעיצוב אסטרטגיית-על לישראל במאה ה-21.
הגיע הזמן לפוליטיקה אחרת. זו שמיוסדת על עבודת-מטה רצינית של השרים, על התייחסות קולגיאלית של איש לרעהו, על עיגון החלטות בתוכנית-על אסטרטגית, כזו שזוכה לתמיכה רחבה ומגובה בהחלטות הממשלה והכנסת. על השרים לזכור, כי הם משרתי הציבור ונאמניו, והם אינם יכולים לעשות שבת לעצמם, ולקבוע כללים לעצמם בלי להתחשב באחרים. מנהיג הוא עבד (משרת) של שולחיו ושליח של הציבור, ומוטב שהשרים יפנימו זאת.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי פטנטים, מ"מ ראש מועצת עומר וחברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
