רכב שטח, ג`יפ, גרנד צ`ירוקי / צלם בלומברג
"ציפייתנו הטבעית כבני אדם היא שמקרים דומים יטופלו באופן דומה. על כן, תחושת הצדק שלנו מתקוממת כאשר מתברר לנו ששני מקרים, שאינם נבדלים זה מזה מכל בחינה רלוונטית, טופלו באופן שונה. המצב מחמיר, כמובן, אם המקרה שזכה לטיפול המחמיר הוא, מעשה שטן, דווקא זה שלנו, בעוד שעניינם של אחרים, אשר אינם שונים מאיתנו מבחינה מהותית במאום, זוכה לטיפול המיטיב. 'זה לא הגיוני ולא הוגן', מתריע המצפון, ומכאן קצרה הדרך לטענה כי מה שאינו הגיוני הוא פסול מבחינה משפטית, ומה שאינו הוגן הוא בלתי חוקי. ואולם, תביעה משפטית אינה יכולה להישען רק על תחושות צדק, אלא עליה להיות מבוססת על עילה משפטית. וכפי שידוע לכל מי שעיניו בראשו וניסיון חיים מסוים בעברו, לא כל חוסר הגינות בעולמנו הוא תוצר של פגיעה בזכויות, ולא כל התנהלות מחוסרת היגיון היא גם הפרה של הוראות הדין".
עם הציטוט הזה פותח שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר עופר גרוסקופף, את החלטתו לדחות שתי בקשות לאישור תביעה ייצוגית בהיקף של מעל 500 מיליון שקל כנגד חברות הביטוח, בטענה לגביית פרמיות ביטוח גבוהות מדי על רכבי שטח.
העוול הנטען בבקשות לאישור הייצוגיות הוא "מצב אבסורדי שבו בעלי רכבים זהים, אשר יכול ועמדו זה לצד זה על פס הייצור, הנבדלים רק במועד עלייתם לכביש, משלמים תעריפי ביטוח הנבדלים בעשרות אחוזים, וזאת מבלי שאפליה זו מבוססת על שיקול אקטוארי כלשהו".
בתביעה, שהוגשה כנגד החברות הראל, מנורה, הפניקס, IDI, איילון, AIG ואליהו, נטען כי חברות הביטוח מבטחות כלי רכב פרטיים מסוג פנאי-שטח ומיניוואנים, המסווגים על-ידי משרד התחבורה כרכבים פרטיים לכל דבר, ככלי רכב מסחריים, תוך שהן גובות פרמיות ביטוח חובה ורכוש מקיף וצד שלישי הגבוהות בעשרות אחוזים מפרמיות הביטוח המתאימות לרכבים פרטיים.
המבקשים הייצוגיים בתיק היו בזמנים הרלוונטיים בעלי רכבים המשתייכים לקבוצה ששילמה יותר, וביניהם ניסאן טראנו משנת ייצור 1996; טויוטה לנד קרוזר משנת ייצור 2005; טויוטה לנד קרוזר משנת ייצור 2004 ופולקסווגן טוארג.
עד לשנת 2007 היו פנאי-שטח ומיניוואנים, הנקראים גם "רכבי כביש-שטח", ובלעז SUV, מוגדרים על-פי תקנות התעבורה כרכבים מסחריים, והם בוטחו כרכבים מסחריים על-ידי חברות הביטוח. בשנת 2007, בעקבות רפורמה שערך משרד התחבורה באופן הסיווג של כלי רכב, שונה סיווגם של רכבים אלה, והם הוגדרו על-ידו כרכב פרטי.
אף על-פי כן, חברות הביטוח המשיכו להגדיר את רכבי הקבוצה לצרכי ביטוח רכב (חובה ורכוש) כרכבים מסחריים, ולגבות תעריף בהתאם, שהוא גבוה במאות שקלים חדשים מן התעריף לרכב פרטי בסיכומים לבית המשפט, טענו המבקשים הייצוגיים, כי הפער בביטוח החובה בלבד עומד על כ-600 שקל. זאת, בשעה שלטענתם רכבים זהים, ששנת ייצורם 2008 והלאה, מוגדרים על-ידי חברות הביטוח כרכבים פרטיים וזוכים לתעריפים נמוכים משמעותית.
מנגד, חברות הביטוח טענו, באמצעות עוה"ד דני כביר ורוית קורן ממשרד מ.פירון ושות' וכן עוה"ד פגי שרון, תמי גרינברג ואם-לי פולאקביץ, כי המצב שנוצר ביחס לרכבי פנאי-שטח - על-פיו רכבים מסוימים בוטחו כפרטיים, ורכבים אחרים כמסחריים - הוא תוצאה של אילוץ חיצוני, שנגרם עקב שימוש החברות במחירון לוי יצחק לצורך קטלוג וסיווג הרכבים. עמדתו המפורשת של לוי יצחק הייתה כי תעריף הסיכון המתאים לרכבי פנאי-שטח הוא תעריף הסיכון של רכב מסחרי.
השופט גרוסקופף אמנם הבין את תחושת העוול של המבקשים הייצוגיים, אך הבהיר כי תחושת חוסר צדק אינה מתרגמת תמיד לעילה משפטית המצדיקה פיצוי.
"בענייננו חוסר ההגינות הנטענת, 'המצב האבסורדי' בלשון המבקשים, נובע מכך שרכבי פנאי-שטח (SUV) מאותו דגם סווגו על-ידי חברות הביטוח המשיבות כרכבים מסחריים, אם שנת הייצור שלהם הייתה עד 2007, וכרכבים פרטיים, אם שנת הייצור שלהם היא מ-2008 ואילך. כתוצאה מסיווג שונה זה, חויבו הרכבים הישנים בדמי ביטוח גבוהים משמעותית מדמי הביטוח בהם חויבו הרכבים החדשים", כתב השופט בפסק הדין, והוסיף: "ואכן, קשה לחלוק על כך שהתוצאה עליה מצביעים המבקשים היא בעליל בלתי מוצדקת. כפי שברור לכל בר-בי-רב, יהיה המבחן לסיווג רכב כמסחרי או כפרטי אשר יהיה, שנת הייצור של הרכב אינה קריטריון היכול להצדיק אבחנה בין רכב מסחרי לבין רכב פרטי".
ואולם, קבע השופט, העובדה שהתוצאה שנוצרה היא בלתי מוצדקת בעליל, אינה מלמדת בהכרח כי חברות הביטוח עוולו כלפי המבוטחים או פגעו בזכויותיהם. "חוסר האחידות שנוצר במקרה זה, גם אם אין לו הצדקה עניינית, אינו תוצאה של הפרת חוק או התנהלות פסולה מצד חברות הביטוח", קבע.
למעשה, ציין השופט, בזמן אמת, גם לא ניתן היה לדעת אם חברות הביטוח מרוויחות או מפסידות מחוסר האחידות הזה - "דהיינו לא היה ברור האם נכון היה מבחינה אקטוארית שגם הרכבים החדשים יסווגו כמסחריים או שגם הרכבים הישנים יסווגו כפרטיים".
על-פי העובדות שהוכחו בתיק, רק באוגוסט 2014, כשנה וחצי לאחר הגשת בקשות האישור לניהול התביעות הייצוגיות, הוסר הערפל העובדתי בעניין זה, והובהר כי מבחינת סיכוני הביטוח הרכבים בהם מדובר צריכים להיות מסווגים כפרטיים. "המסקנה המתבקשת היא שלבקשות האישור, המתייחסות למצב החוקי שהיה קיים עובר להגשתן, אין בסיס משפטי", נקבע.
באשר להסתמכות על המלצתו של מחירון לוי יצחק כיצד לסווג את הרכבים, קבע השופט כי אמנם המלצה זו אינה מחייבת את חברות הביטוח, והן רשאיות לסטות ממנה, אך הוא לא השתכנע כי במקרה זה התקיים טעם שהצדיק או חייב סטייה.
באוגוסט 2014 הודיע לוי יצחק על עמדה חדשה בנוגע לרכבי הפנאי-שטח - לפיה יש לסווג אותם בסיווג של הרכסים הפרטיים. מאז מסווגים רכבים אלה כפרטיים לצרכי הפרמיות. ואולם, עובדה זו לא שינתה את מסקנות השופט בנוגע לעבר.
"התנהלותן של חברות הביטוח צריכה להיבחן על בסיס המלצות המפעיל כפי שהיו קיימות בתקופה הרלוונטית לתובענה, ולא על בסיס המלצות שפורסמו לאחר הגשת התובענה, וממילא מתייחסות גם לידע סטטיסטי שייתכן שכלל לא היה בנמצא בתקופה הרלוונטית לתובענה", קבע השופט והוסיף עוד כי מהפרסום המאוחר ממילא לא ניתן להסיק כי "תעריף האמת" של הרכבים מושא התובענה בתקופה הרלוונטית היה התעריף הפרטי, והמבקשים אף לא טענו זאת.
השופט ציין כי עמדתו העדכנית של לוי יצחק, כפי שהיא משתקפת בפרסום המאוחר, צריכה הייתה להישקל בכובד ראש על-ידי חברות הביטוח בסמוך לאחר הינתנה, וייתכן מאד שיש בה כדי לשנות את התמונה העובדתית, באופן המצדיק מבחינה אקטוארית סיווג של כלל רכבי פנאי-שטח, ישנים כחדשים, כרכבים פרטיים מאותו מועד ואילך. ואולם, הוסיף, בקשות האישור הוגשו כשנה וחצי לפני הפרסום המאוחר, ועסקו, מטבע הדברים, בתקינות התנהלותן של חברות הביטוח בתקופה בה הייתה המלצתו של המפעיל שונה.
"במצב דברים זה אינני סבור כי יהיה זה נכון להתייחס במסגרת פסק דין זה לשאלות העובדתיות והמשפטיות המתעוררות לאור שינוי המלצתו של המפעיל, וזאת במיוחד כשאין לפניי מצע עובדתי ביחס לאופן בו התנהלו המשיבות לאחר פרסום עמדה עדכנית זו. אסתפק בהבעת התקווה, בגדר די לחכימא ברמיזא, כי המשיבות ידעו להתאים את הנחות העבודה שלהן בעת תמחור פוליסות הביטוח לפרסומים החדשים", ציין.