תרזה מיי/ צילום:רויטרס
הצעד שעשתה תרזה מיי, ראשת ממשלת בריטניה, להקדים את הבחירות לפרלמנט, כבר ל-8 ביוני, אינו חסר תקדים. זו מסורת בריטית, שראש-ממשלה החש באווירה הציבורית תמיכה של ממש, מחליט להקדים את הבחירות וליהנות משעת הכושר. מה שמפתיע הוא, שהצעד הזה נעשה הפעם מתוך התחכמות מול חוק שחוקק לפני שש שנים, שנועד למנוע מראש-ממשלה להחליט לבדו על בחירות מוקדמות.
תרזה מיי - מובילת המפלגה השמרנית - יצרה מצב שבו הרוב הנדרש על-פי החוק החדש, יותר משני-שלישים מחברי הפרלמנט, כולל האופוזיציה של הלייבור, הצביעו בעד הקדמת הבחירות, ולמעשה בעד התאבדות של מפלגת הלייבור.
הצופה מן הצד יכול לרשום לפניו: שוב גילתה ראשת הממשלה הבריטית הברקה, ויצרה בשעה הנכונה את הבסיס ליציבות שלטונה בחמש השנים הבאות. לעניין אחד לפחות מהווה צעד זה הברקה של ממש: התהליך של ההתנתקות מן האיחוד האירופי, הברקזיט, יוכל להתנהל מן הבחירות ב-8 ביוני, ועד לתאריך המוכתב על-ידי כללי האיחוד, מארס 2019, תחת שלטונה היציב של תרזה מיי, ולא תחת פרלמנט שנבחר בתקופתו של ראש-הממשלה הקודם, דיוויד קאמרון.
בפרלמנט הזה לא רק יגדל כוחה של המפלגה השמרנית, מפלגתה של תרזה מיי, אלא גם יקטן או ייעלם אותו חלק מחברי הפרלמנט השמרנים, שאינם מקבלים את דרכה של תרזה מיי אל הברקזיט.
אף שהתופעה של "נשות ברזל" בפוליטיקה העולמית אינה חדשה, היא עדיין מאתגרת הן את התקשורת והן את הציבור, שמגלה בדרך-כלל עייפות מהסצנה הפוליטית המשעממת. תרזה מיי נבחנת מאז מינויה לראשת ממשלה, בעיקר מתוך השוואה לשתי דמויות. מצד אחד, לקודמתה בתפקיד ראשת ממשלה ממפלגת השמרנים, מרגרט תאצ'ר, שעבורה נטבע התואר "אשת הברזל"; ומצד שני לאנגלה מרקל, יורשתו הנשית של "קנצלר הברזל" ההיסטורי, אוטו פון ביסמרק בגרמניה. שלוש הדמויות מוצגות כ"נשות ברזל", שמתנהלת בינן תחרות על הדימוי הזה, אם לא בעיני עצמן הרי שבעיני המתבונן.
אמנם מרגרט תאצ'ר לא נמנתה עם אוהדי אירופה, אבל היא הובילה את בריטניה אל תוך ה"שוק המשותף". מאשת הברזל החדשה מצפים שתמשיך במה שלא הצליחה תאצ'ר - לשמור בריטניה גאה מחוץ לאיחוד האירופי, הן האיחוד הכלכלי והן האיחוד הפוליטי. מנגד, מצויה אשת הברזל הגרמנית, שבראש מעייניה שמירה על האיחוד האירופי, חיזוקו והעמקתו.
הפוליטיקה של השנים הבאות תעמוד בסימן התחרות הלא רשמית הזאת. אין לדעת, אם תרזה מיי שואפת למצב שבו כבר תוך פחות מחצי שנה תיגמר התחרות הבלתי רשמית מול יריבתה הגרמנית, אם תפסיד מרקל בבחירות שייערכו בספטמבר השנה. הסבירות להיעלמה של מרקל נמוכה, אבל האפשרות קיימת.
אלא שיש גם תחרויות סמויות נוספות בין נשים מובילות בפוליטיקה האירופית, בין שייקראו "נשות ברזל" בין שלאו. ממזרחה של גרמניה התייצבה לה, ראשת ממשלת פולין, ביאטה שידלו (מובילת מפלגת חוק וצדק), המייצגת קו שמרני-לאומני, המאיים אף הוא על אופיו של האיחוד האירופי על-פי המרשם הגרמני. ב"תחרות" זו, נראה כרגע שגובר האינטרס הגרמני-פולני המשותף. ביריד הטכנולוגיה בעיר הנובר, שבו מככבת פולין בתפקיד מרכזי, עמדו שתי ראשות-הממשלה זו לצד זו, כשניכר לעין שהאינטרס הכלכלי המשותף חזק מן הרטוריקה הלאומנית החותרת תחת רעיון אירופה.
לשורת המתחרות יש לצרף גם את מארין לה-פן. לפחות בימים הבאים, היא עדיין מועמדת לתפוס את מעמד המדינאי הבכיר בצרפת, שכנתה המערבית של גרמניה, ושכנתה המזרחית של הממלכה-המאוחדת. גם את סיכוייה של לה-פן להפוך לנשיאת צרפת, במקביל למנהיגות בריטניה וגרמניה, יש להביא בחשבון, לקראת הבחירות הבאות לפרלמנט הצרפתי. כלומר, ישנה "אשת ברזל" פוטנציאלית נוספת במפת הנשים המנהיגות.
אבל מבחינתה של תרזה מיי, אפשר שהתחרות האמיתית היא עם מנהיגת הסקוטים, ראשת-ממשלת סקוטלנד, ניקולה סטורג'ן (מובילת המפלגה הלאומית). מאחוריה של מיי משאל-עם אחד, ולפניה כנראה משאל-עם נוסף, על פרישת סקוטלנד מבריטניה הגדולה. דווקא הבחירות הכלליות שחוללה תרזה מיי עשויות, על רקע היחלשותה של מפלגת הלייבור, לתת עידוד למפלגה הלאומית הסקוטית. נדמה, כאילו חזרנו לימי אשת הברזל אליזבט הראשונה, וליריבתה מרי סטיוארט מסקוטלנד. אלא שאפשר הפעם, שידה של הסקוטית תגבר ותקלקל את החגיגה לאשת הברזל האנגלית.
דווקא על רקע זה, מעניין להרהר מה היה אילו גם בארצות-הברית, נוסף לאירופה, הייתה אישה מגיעה לראש הפירמידה. שיטת הבחירות בארה"ב הפכה מצב זה ל"אילו" בלבד. בסופו של דבר, התופעה נראית כרגע אירופית. ברוסיה, אין לצפות לצארית קתרינה מזן של המאה ה-21, כמו שאין לצפות לנשיאה סינית. אנו חוזרים איפה ל"תחרות" אירופית בין נשות ברזל בפוליטיקה.
ואם כך: כדאי היה לשים לב אתמול ל"ועידת 20 הגדולות" המתקיימת בברלין, בנושא קידום הנשים בניהול הכלכלי, שבו השתתפו הקנצלרית מרקל ומנהלת קרן המטבע הבינלאומית, כקריסטין לגארד, וגם... איוונקה טראמפ. "נשות הברזל" מצויות לא רק בפוליטיקה, ובכל זאת היססה הקנצלרית מרקל להגדיר עצמה בכינוס זה כפמיניסטית.