נפתלי בנט / צילום: ארן דולב
מדורות ל"ג בעומר עוד לא הודלקו, וכבר הגיעה הדרישה לכיבוי שריפות. בצעד פזיז משהו בחר משרד החינוך, להיעתר לבקשת הרבנות הראשית ונציגי החרדים, ולבשר על דחיית חופשת ל"ג בעומר ביום אחד, מיום ראשון ליום שני. הסיבה: חשש מחילול שבת אם החוגגים ידליקו את המדורות לפני צאתה. נציין, כי אין זו הפעם הראשונה שתאריך החג נופל על שבת, אבל עד עתה משרד החינוך כמעט ולא נעתר לבקשה, ואילו עתה הוא נכנע ללחץ.
זעמם של ההורים על המשחק בימי חופשה, מיהר לבוא. בהתאם, בימים האחרונים, שר החינוך נפתלי בנט מנסה לכבות את השריפה שהצית, שהלכה ופשטה, והציע פשרה - להקדים את החג ליום שישי, כך שהמדורות יבערו בחמישי בערב. על פניו? נשמע קלאסי. "חגיגות חמישי" - חוסכות גם מההורים לחפש סידור לצאצאיהם. אבל אולי מוטב לעצור ולחשוב - אם כל-כך קל ופשוט להזיז קדימה ואחורה מועד של חג, אולי באותה מידה של גמישות אפשר גם לשנותו, ואולי אפילו לוותר עליו?
טוב יעשו משרד החינוך והשר בנט, אם יעצרו ויבחנו את הפן החינוכי הנוכחי של חגיגות ל"ג בעומר. מדובר בחג שספק גדול אם התלמידים שחוגגים אותו יודעים על שום מה הם מציינים אותו, שהרי גם על-פי המסורת, הסיבה אינה חד-משמעית וברורה (מניחים שמדובר במשואות מרד בר-כוכבא, או בציון פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי). ובכל מקרה, מדובר בחגיגה שיצאה עם השנים מפרופורציות, ובמתכונתה הנוכחית היא בעיקר מרובת סכנות.
נכון, חגיגה מבוקרת וסמלית לבני הגיל הרך וקצת מעליו, יכולה להיות דבר נחמד, ואני מאמינה שגם אני איהנה ואתרגש לחגוג עם בני הפעוט במדורונת כזו. וכן, אני זוכרת עד כמה נהניתי כתיכוניסטית לשבת עם המקובלים שבחבר'ה מסביב למדורה עד שעות הבוקר, ולהמתין לטעמם החרוך והמפויח של תפוחי-האדמה ששכחנו להוציא בזמן. אבל הבה נודה - העולם שלנו השתנה.
בראש ובראשונה ניצבת הסכנה הברורה שבהבערת מדורות. אמנם הסכנה הייתה קיימת גם קודם, אולם התנאים האורבניים השתנו. הערים צפופות יותר, השטחים הפתוחים הצטמצמו ואף נעלמו, כך שהמדורות צפופות הרבה יותר, וסמוכות לאזורי מגורים. סכנה שנייה היא אקולוגית. גם מי שזוכרים בעונג נוסטלגי את ריח האוויר המפויח למחרת, יודעים היום ומבינים מה גדול הנזק הסביבתי, ועד כמה האוויר, המזוהם ממילא, הופך בשל "החגיגה" למסוכן. לכך נוסיף את איסוף הקרשים, או ליתר דיוק - גניבתם הכוללת פריצה לאתרי בנייה, "סחיבת" עגלות סופרמרקט ופגיעה ברכוש. אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחג.
כך או כך, חגיגות ל"ג בעומר הן כבר מזמן לא חגיגות מסורתיות, שדורשות עידוד ממשרד החינוך. הן מזכירות לי בהקצנה, בעיקר את מה שקרה לחגיגות יום העצמאות, שאחד מסמליהן החדשים הוא המנגל. מזל שיש לנו עוד כמה סמלים לאומיים אחרים.
אבל נחזור לאש. טוב יעשו משרד החינוך והשר העומד בראשו אם ינקטו צעד חינוכי באמת, ויתמקדו בלהסביר ולהתריע מהשלכות השימוש הלא מבוקר במנהג החג. לא צריך לבטל לגמרי את המדורות. הבה נשמר את כבודה של ההילולה הגדולה בהר מירון, ונציין פה ושם את החג בגילאים הרכים, אבל רק כחלק מתוכנית מוסדרת ומסודרת של משרד החינוך.
המדורות הכיתתיות בגילאים בוגרים יותר, שבהן המורים לא לוקחים חלק, והאחריות עליהן נופלת על ההורים ובעיקר על בני-נוער, לא צריכות להיות רלוונטיות למערכת החינוך, והיא לא אמורה לתמוך בהן ולהנהיג יום חופשה למחרת. זהו יום רגיל שבו כל מקומות העבודה מתנהלים כשגרה, אז מה הטעם להחריג את מערכת החינוך? ואגב, אני בכלל לא בטוחה שזה תמיד היה כך.
ל"ג בעומר הוא חג של עבודה קשה - המצריכה ערנות בלתי-פוסקת - לרשויות, לשירותי הכיבוי, למשטרה ולמד"א. משרד החינוך הוא האחרון שצריך ללבות את האש.