כיצד נקבעת כשירות לצוואה/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
שתי נשים הלכו לעולמן לפני כ-3 שנים, וכל אחת מהן הותירה אחריה שני ילדים. שתי המנוחות הכינו צוואות, ובנוסף העבירו עוד בחייהן בעלות בזכויות אשר היו על שמן לאחד מילדיהן, כך שלאחר מותן, כמעט כל רכושן הוענק רק לאחד מהאחים, בעוד שהשני נושל מן הירושה.
באופן מקרי שני התיקים נדונו במקביל בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, ופסקי הדין בעניינם ניתנו לאחרונה בהפרש של ימים ספורים זה מזה.
תוצאות שני פסקי הדין שונות לגמרי: לצוואה של אחת המנוחות ניתן צו קיום, ורק אחד מילדיה יזכה במלוא הרכוש; ואילו במקרה השני הצוואה נפסלה, והרכוש חולק באופן שווה בין הילדים.
נקודת המוצא בשני המקרים היא זהה: אין פסול חוקי בכתיבת צוואה המותירה את מלוא העיזבון ליורש אחד בלבד, גם אם מבחינה מוסרית דעתנו אינה נוחה מכך. בית המשפט לא בוחן צוואה במשקפיים אוביקטיביות, הוא אינו בודק אם ילד אחד היה ראוי יותר מהאחר, ואינו מחליט כיצד צודק היה לחלק את העיזבון. זכותו של המנוח לחלק את רכושו בצוואתו כאוות נפשו, לרבות לקפח ילד מסוים, או להעדיף אח על פני אחיו - ובלבד שבית המשפט משתכנע שהוראות אלה בצוואה אכן משקפות את רצונו האמיתי של המנוח.
כדי להתנגד לצוואה "בלתי הוגנת", הצד המקופח צריך לשכנע את בית המשפט שהמנוח חתם על הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת שהפעיל עליו הזוכה או מי מטעמו. כדי לעמוד על מידת ההשפעה והגינותה, בית המשפט בוחן בין היתר את מידת בידודו של המנוח מהסביבה בעת כתיבת הצוואה. ככל שהמנוח היה מבודד יותר מיתר סביבתו, קרוביו וחבריו, לטובת מערכת היחסים עם הזוכה - כך ברור שמידת שליטתו של הזוכה על כתיבת הצוואה גדלה.
בשני המקרים המתוארים, הילד שנושל מן העיזבון טען להשתלטות מוחלטת של אחיו על האם הקשישה, תוך בידודה ממנו וניצול מצוקתה כדי לזכות בכל רכושה. במקרה הראשון, האם המנוחה עברה להתגורר ליד בנה, שחי בסן דייגו, וכך התרחקה מבתה בישראל ומסביבתה הרגילה.
בית המשפט קיבל לפיכך את טענת הבת, שכתוצאה מכך נוצרה בין הבן לאם מערכת יחסים מיוחדת, המוגדרת "יחסי אמון", המקימה חזקה כי בנסיבות אלה יש פוטנציאל להיווצרות השפעה בלתי הוגנת.
המשמעות היא שתחת שהבת המקופחת תצטרך להוכיח את תביעתה, הבן הזוכה הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת על האם מצידו.
לרוע מזלה של הבת במקרה זה, אחיה הצליח לעמוד בנטל, ובית המשפט קבע כי האם הייתה צלולה ועצמאית, וגם לאחר מעברה לארה"ב בעקבות הבן, לא הפכה לתלויה בו באופן בלעדי. היא הייתה מעורה בחיי הקהילה היהודית המקומית ובית הכנסת, קיבלה מבקרים ושוחחה באמצעות סקייפ עם קרוביה בארץ. כמו כן, בית המשפט התרשם כי בניגוד ליחסיה עם בנה, בין האם לבת שררה מערכת יחסים לא פשוטה, שבעקבותיה יש גם מקום להבין את רצונה של האם בחלוקה בלתי שווה של הרכוש בין ילדיה.
במקרה השני עמדו בפני בית המשפט החלטות שיפוטיות קודמות, אשר ניתנו עוד בחייה של המנוחה, בעת שרשויות הרווחה ביקשו למנות לה אפוטרופוס, ומהן עלה בבירור כי הבת הזוכה נקטה את כל האמצעים על-מנת לבודד את המנוחה מסביבתה. היא ניתקה אותה מכל קשר עם אחיה, ניסתה למנוע את בדיקתה על-ידי מומחה מטעם בית המשפט ועוד. כבר במסגרת הליכי מינוי האפוטרופוס, בית המשפט קבע מפורשות כי אין ספק שהבת שולטת באימה, והאם תלויה בה לחלוטין.
על אף שהצוואה נכתבה 3 שנים קודם להליכי האפוטרופסות, בית המשפט ראה בכך יצירת חזקה של השפעה בלתי הוגנת של הבת הזוכה על אימה, בדומה לחזקה שנוצרה כנגד הבן במקרה הקודם.
בניגוד לבן מסן דייגו, במקרה זה הבת הזוכה לא הצליחה לעמוד בנטל הראיה ולשכנע כי בעת כתיבת הצוואה אימה הייתה עצמאית ברצונותיה, ולאור דברים אלה הצוואה נפסלה, והעיזבון חולק בין האחיות בהתאם לחוק הירושה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il