יאנקי סטאדיום בניו יורק. עלות בנייה כוללת של 2.3 מיליארד דולר / צילום: רויטרס
לפני שבועיים הזדמן לי לשבת בשלושה אירועי ספורט בניו-יורק בתוך כמה ימים - משחק פתיחת העונה (Opening Day) של ניו-יורק מטס ב"סיטי פילד סטדיום" בקווינס, משחק פתיחת העונה של ניו-יורק יאנקיז ב"יאנקי סטאדיום" בברונקס, ומשחק סיום העונה הסדירה של קבוצת ההוקי ניו-יורק איילנדרס ב"ברקליס סנטר" בברוקלין. נעזוב לרגע את החוויה יוצאת הדופן שהעיר הזאת מציעה לחובב ספורט: 11 קבוצות ספורט מקצועניות בחמש הליגות המקצועניות הגדולות (פוטבול, בייסבול, כדורסל, הוקי קרח, כדורגל) שמארחות בעיר כ-370 פעם בשנה לא כולל משחקי פלייאוף. נתעלם לרגע מהעניין התרבותי: ה-Opening Days הם אירועי חג לא רשמיים. המשחקים נערכים בשעות הצהריים המוקדמות ביום רגיל של אמצע השבוע והמשרדים נאלצים להפסיד עשרות אלפי עובדים שנוטשים את מקומות העבודה ונקראים לדגל. גם מחירי הכרטיסים ליום הזה הם בהתאם.
שלושת האצטדיונים הללו נמצאים ברדיוס של פחות מ-10 ק"מ זה מזה וחדישים כמעט לחלוטין במונחי ספורט - כולם נחנכו אחרי 2009. והם מייצרים מזומנים מכל כיוון אפשרי. התור לבירה בכל אחת מנקודות הזמן במשחקי הבייסבול ארך 10 דקות לפחות. תכפילו 12 דולר לכוס בירה ב-40,000 אוהדים - והגעתם להכנסה של חצי מיליון דולר למשחק מבירה בלבד, עוד לפני נקניקיות, המבורגר וכו'. לפני כרטיסים, תאי צפייה, שילוט. היאנקיז והמטס מכניסות מכל משחק כזה יותר מ-3 מיליון דולר. לאן הולך הכסף? מה השאלה בכלל - לקבוצות עצמן.
שתי קבוצות הבייסבול הניו-יורקיות חתמו בזמנו עם רודי ג'וליאני על הסכם שלפיו הן משלמות לעיריית ניו-יורק רק 4% מההכנסות מכל משחק בית, ו-35% על אירועים שהם לא אירועי ספורט. האיצטדיונים בתמורה שייכים לבעלי הבית, בעלי ההון, לא לעירייה. למרות שהעירייה הייתה זו שהשקיעה באמצעות כספי ציבור סכום כולל של 1.8 מיליארד דולר בשני האצטדיונים המדהימים הללו בעוד הקבוצות, כלומר בעלי הקבוצות, שהאצטדיונים שייכים להם, השקיעו כ-805 מיליון דולר בלבד. האצטדיון של היאנקיז, שמוחזק בבעלות משפחת סטיינברנר, מומן ב-1.2 מיליארד דולר מכספי משלם המסים הניו-יורקי - המימון הציבורי הגדול אי פעם לקבוצת ספורט פרטית.
העירייה נהנית מחלקה במשוואה: כספים שנכנסים מחניות, פעילות עסקית סביב האצטדיון, תחבורה, ובערים פחות משמעותיות מניו-יורק - הבטחה שלפיה הבעלים/הקבוצה שמקבלת אצטדיון לא יעזבו את העיר וייקחו את הקבוצה למקום אחר.
המחשבה שבעלי קבוצות הם הבעלים של האצטדיונים היא מוזרה בעיקר במוחו של חובב ספורט ישראלי. כאן הרגילו אותנו שאצטדיון תמיד שייך לעירייה ולרשות המקומית. למה? מהרבה סיבות. עניין של מקרקעין ששייך לרשות המקומית, או המימון המרכזי של הטוטו בבניית המתקנים שלא יכול להינתן לגוף פרטי. חוץ מזה שאף בעלים, לפחות עד הגעת מיטש גולדהאר, לא היה משוגע מספיק כדי להשקיע מאות מיליוני שקלים כדי לבנות אצטדיון רציני ולשלם תחזוקה של כמה מיליונים בשנה. רק שעכשיו דברים השתנו - גולדהאר כן דיבר על אצטדיון. ואמיר כבירי לפני שברח מהפועל תל-אביב הגיע לטענתו להסכמה עם קבוצת משקיעים סינים שתשקיע בבניית אצטדיון בבת-ים. אבל השורה התחתונה היא שהביורוקרטיה תמיד מנצחת: כמו שזה נראה כרגע, לא תהיה קבוצת ספורט בישראל שתחזיק ברשותה אצטדיון ביתי גם במאתיים השנים הבאות.
לחוסר היכולת לבנות ולהיות בעלים של אצטדיון יש הרבה משמעויות. הראשונה, היא הופכת קבוצת ספורט בישראל לחסרת נכסים לחלוטין. קחו לדוגמה את מכבי תל-אביב בכדורסל - מותג הספורט החזק ביותר לאורך שנים כאן, איזה נכסים יש למועדון הזה? כלום. היכל הספורט ביד-אליהו שמזוהה כאולם הביתי של הצהובים שייך לעיריית תל-אביב ומנוהל על ידי העירייה, למועדון אין גם מגרש אימונים בבעלותו. המשרדים שהוא יושב בהם הם בשכירות ואינם שייכים לו. כשבקבוצה גלגלו בעבר את הרעיון להנפיק את הקבוצה בבורסה, מה הם יכלו להציע לציבור? מוניטין בלבד.
מה יש להם, אם כך, לבעלים על קבוצת ספורט בישראל- אפס נכסים פיזיים; התחייבות מופרכות למשכורות שחקנים; התחייבות לתשלומי שכירות המתקנים לעירייה; גזענות; ובצד החיובי: פוטנציאל הכנסה (שנמוך תמיד מפוטנציאל ההוצאה), ובעיקר PR.
אצטדיונים הם מקור רווח משמעותי לא רק בגלל אירועי הספורט שנערכים בהם. בכל העולם קבוצות מתפעלות אירועים נוספים ומגדילים את ימי הפעילות, מה שמאפשר להם להגדיל את המחזור ולהשקיע בסופו של דבר ברכישת שחקנים. גם בעת ההחלטה להתחדש ולעבור לאצטדיון גדול או מתאים יותר, הם נכס מוחשי שהופך נכס נדל"ני שמממן עבור הבעלים את האצטדיון הבא - למשל, אצטדיון הייבורי של ארסנל שנהרס ב-2006 והפך לשכונת מגורים שמימנה עבור הבעלים של הקבוצה חלק משמעותי מהבנייה של אצטדיון "האמירייטס" החדש. האצטדיון החדש מכניס לסטן קרונקי, הבעלים האמריקאי של ארסנל, כסף גדול מעבר לכדורגל - הופעות של ברוס ספרינגסטין, קולדפליי, ועידות ואירועי חברות; ב-2008 אירחו שם את המפגש בין ראש הממשלה הבריטי גורדון בראון לנשיא צרפת סרקוזי.
בעולם הולכים אמנם בכיוון של איחוד בעלות בין אצטדיונים לבעלי הקבוצות אבל הדרך עוד ארוכה, ואנחנו בחברה טובה. לפי דוח שהוציאה אופ"א ב-2013, רק 21% מקבוצות הכדורגל שהשתתפו במפעלים האירופיים באותה שנה החזיקו באופן ישיר באצטדיון שבו הן משחקות, בעוד הרוב המכריע (56%) השכירו את המגרש מהרשות המקומית או מהמדינה.
המתח בין בעלי ההון לרשויות המקומיות קיים תמיד. גם מבחינה משפטית הסוגיה בעייתית: לא פשוט להעביר החלטה על כספי ציבורי לבניית אצטדיון שישרת קבוצות פרטיות. בארה"ב העניין הגיע עד לקונגרס ולנשיא ברק אובמה שבהצעת התקציב של 2016 ניסה להפסיק את המימון של אצטדיונים על ידי הרשויות. אין סיבה שהציבור יממן את בעלי ההון, הסביר הנשיא. זה לא עבר, כמובן. נכון לתחילת 2016, בארה"ב בלבד שילם הציבור ב-15 השנים האחרונות סכום של 12 מיליארד דולר למימון אצטדיונים של בעלי הון פרטיים. בין 1991 ל-2010 נפתחו ברחבי המדינה 101 אצטדיונים חדשים, ורוב הכסף הגיע מהציבור.
במקומות שבהם הרשות המקומית או העירייה התעקשו שלא לממן אצטדיון חדש או להיטיב את תנאי ההסכם עבור הבעלים, השתמשו הבעלים בנשק יום הדין - 10 קבוצות ספורט מקצועניות בליגות הגדולות עברו לשחק בעיר אחרת, רובן המוחלט בגלל עניינים של מימון אצטדיון חדש. ב-2019 יירשם עוד מעבר, כאשר קבוצת הפוטבול אוקלנד ריידרס תעבור מאוקלנד (קליפורניה) ללאס וגאס (נבאדה) אחרי שהצעת המימון הציבורית של עיריית אוקלנד לבניית אצטדיון חדש לא הייתה נדיבה מספיק - רק 200 מיליון דולר מתוך עלות אצטדיון כוללת של 1.3 מיליארד דולר.
בישראל קבוצות כדורגל ממשיכות להיות שבויות בידי עיריות ורשויות מקומיות, שגוררות את האוהדים על בסיס קבוע לעיר אחרת - מכבי תל-אביב מארחת בנתניה; הפועל תל-אביב ובני יהודה בפתח-תקווה; ורעננה בנתניה.
