יוסי צברי / צילום: כפיר זיו
יום אחד החליט יוסי צברי שהוא מוכרח להעלות לבמה את "דודתו של צ'רלי", הקומדיה הבריטית הקורעת של ברנדון תומאס, אבל לא בבית ליסין או בקאמרי, אלא דווקא בתיאטרון היידישפיל. צברי, טיפוס יוצא דופן, שמגדיר את עצמו כ"תימני שחור, הומו ושמאלני", שאומר את כל האמת בפרצוף וגופו הצנום והארוך מלא בכל-כך הרבה אנרגיה שסוחפת אותך אחריו, קבע פגישה עם ששי קשת, המנכ"ל והמנהל האמנותי של היידישפיל. כשהציג בפניו את הרעיון המהפכני, שאל אותו קשת ההמום, "ויידיש אתה מדבר?", שאלה כמעט מיותרת למי שהוריו לא השתמשו בה כשפת סתרים בילדותו.
"למדתי סצנה של רבע שעה ביידיש והתחלתי לעבוד עליה עם אלון אופיר שהתנדב לביים", אומר צברי ב-ח' ו-ע' גרוניות. "ארגנתי שישה שחקנים מהיידישפיל ובאנו לששי. הוא נקרע מצחוק. אמרתי לו, אני רוצה לעשות את זה, אני לא רואה בעיניים. הוא התחיל להתפתל. ניסיתי לשכנע. אמרתי, תקשיב, זה פצצה, גבר תימני שמשחק אישה ביידיש".
- לא עזר?
"איזה עזר?".
- אבל אתה לא אחד שמתייאש.
"זה או שתשב בבית ותנמנם, או שאתה יוצא החוצה וזהו. אי-אפשר לחכות שהטלפון יצלצל. ממשיכים הלאה. מה, אני צריך לחכות להצעות לתפקידים קטנים בשייקספיר? להגיד שורה יותר או פחות? יש רק שני תפקידים, או מקבת או ליידי מקבת, תציעו לי תפקיד שאפשר לנעוץ בו שיניים".
- אף פעם לא חיכית שיצלצלו אליך.
"שחקן, רק תני לו במה, 200 שקלים באיזה חור בירושלים, והוא מתייצב. בהתחלה היה לי מזל גדול. איך שסיימתי את בית צבי, ארנון צדוק אמר לי, בוא, יש לי משהו בשבילך, והכניס אותי ל'משפחת עזאני' בפריים-טיים. הייתי שחקן בקאמרי, חייתי לא רע, גרתי בבית בבן שמן, הייתי רץ ורוכב על אופניים בשדות, ואמרתי, זה לא יכול להיות, אני משועמם מהתחת. חלמתי על ברודווי, על סמי דיוויס ג'וניור, ברברה סטרייסנד, בט מידלר - אנשים שמשכנו את החיים שלהם כדי להצליח".
- עזבת את כל הטוב הזה וטסת לניו-יורק.
"המורה שלי לסטפס התחיל ללמד בניו-יורק וטסתי לשם ללמוד מחול שנתיים. ראיתי שחקנים פעילים בברודווי, בני 60-55 שסיימו הופעה באמצע הלילה, מתייצבים בתשע בבוקר בסטודיו ומתחילים חימום לפני השיעור. מטרת הנסיעה הייתה לאסוף חומרים למופע יחיד, כי ידעתי שלא אקבל את התפקידים שאני רוצה. בבית ספר פונקתי על-ידי גרי בילו, אבל גם הוא לא נתן לי את התפקידים הבשרניים, אלא את הקומיים, גונבי ההצגה".
- חשבת להפוך לרקדן מקצועי, בבת שבע, נגיד?
"קודם כול אין בזה כסף, ומעבר לכך, כדי להיות בבת שבע, אתה צריך להיות רקדן הרבה יותר ממה שהייתי. אני מכיר במגבלות שלי. חוץ מזה, אני בן אדם ורבלי, לרקוד לא מספיק לי".
- למה לא רואים אותך מופיע במחזות זמר?
"לא יודע וזה מעצבן אותי. חלמתי להגיע ל'גריז' וניגשתי לאודישנים לתוכנית הריאליטי ההיא - אם כבר אודישן, אז לפני כל המדינה - אבל ידעתי שלא יעבירו אותי. הגעתי לשלב מתקדם. בסוף הכול התהפך, קארמה איז א-ביץ', גם התוכנית נכשלה, גם המחזה לא הצליח. תביאו דני זוקו שחור, מה יש? למה עמוס תמם לא יכול לשחק תפקיד ראשי בעלובי החיים? הוא יותר האנימל, הטרזן האוריינטלי, הסטנלי מ'חשמלית ושמה תשוקה'. יעבור זמן, וגם זה ישתנה".
- חזרת לארץ והתחלת להרים את ההפקה הראשונה שלך, "יוסי צברי פשוט". ידעת להפיק?
"איזה ידעתי? הלכתי לבית תמי בשיינקין. קיבלתי חלל שפנוי בבוקר עם רצפת עץ בלי תשלום. קם בבוקר, רוקד, חוזר, יושב מול המחשב, מנסה חומרים בבמות פתוחות עשר דקות - רבע שעה. ואז הלכתי למשה קפטן, שהכרתי בבית צבי וניהל אז את מרכז הבמה בגני תקווה. פניתי לאחי, שהוא איש עסקים, שישקיע בי כסף לשכירת האולם, תאורה, הגברה, מנהל הצגה, והוא הפנה אותי לשותף שלו. עשיתי לו פרזנטציה והוא שם 30 אלף שקלים שהספיקו לכמה הצגות עד שזה נגמר. ואז הופעתי בבית ציוני אמריקה פעם בשבועיים".
- איך שיווקת את המופע?
"ימים קשים. אין דבר יותר מביך מלתלות תמונות של עצמך בשתיים בלילה. הייתי תולה ובורח".
- כנראה שעשית משהו נכון, כי המופע השלישי שלך "סטנד אפ קווירי חושני", הוא סולד אאוט.
"ככל שהתחברתי יותר למרכז הפנימי שלי, כנראה התחברו אליי. כבר במופע הראשון דיברתי על זה שאני הומו, ולא בהתרסה. שואלים אותי מאיפה יש לי את האומץ, והתשובה היא שזה חזק ממני, אני לא יכול אחרת. כמו ששואלים אותי למה אני שומר על ח' ו-ע'. זה אני. אני לא יכול להגיד דברים שינעמו לאוזן השומע. מצד שני, גם אם זה יישמע צדקני, קיבלתי מתנות".
- איזה מתנות קיבלת?
"יש לי יכולת לרקוד, לדבר, לכתוב, טיימינג קומי - ואני יכול לבחור מה לעשות עם זה. סטנד-אפ של נשים מנגה וגברים ממאדים לא מעניין אותי".
- ואיפה הכסף בקונסטלציה הזאת?
"שותים הפוך קטן. אם הייתי מכוון למכנה משותף יותר רחב אז הייתי משתתף ביותר תוכניות ולא היו מבטלים לי הופעות בגלל ששרתי עם נאפר תאמר, אבל אני לא יכול אחרת. אז הבחירה היא או להיות כל הזמן במרמרה, או לא. לא קיבלתי את התפקיד? על הזין שלי, זה מה יש. לא אמצא את עצמי מקבץ נדבות. יש לי משפחה וחברים".
- אתה מבין אמנים שפוחדים להתבטא? להביא את האמת שלהם בפומבי?
"אני רואה בזה פחיתות כבוד מסוימת והשתנה מהמקפצה. קיבלתם כוח לידיים, אמנים מצליחים? אתם יכולים לשנות. אני יכול להתחבר לגל אוחובסקי שכועס על הומואים מפורסמים שמתחבאים.
"ועדיין, בהופעה אני אומר שיותר קל להיות הומו מלהיות תימני. אז הומו, תימני ושמאלני הוא תת אדם - ומה אני אעשה, נשמה? אחביא את זה? את יודעת שפעם מישהו העיף אותי מדייט ביהוד? נסעתי עד יהוד, את מבינה? הגענו אליו הביתה, חלצתי נעליים ושמתי מוזיקה לבנונית של היפסטרים מגניבים והייתי מבסוט מעצמי. ואז אנחנו מתחילים לדבר, והוא מספר שהוא בוחר בליברמן ושאקח את הדברים שלי. קולטת את הדקות של המבוכה כשאני נועל נעליים? ואני חשבתי, איזה סקס סוער נעשה, רעדתי מעצבים".
- בוא נדבר על עצבים מסוג אחר. סצנת ה"פואטרי סלאם" שצוברת תאוצה. מופעי שירה מדוברת, סוג של תנועת מחאה, והאולמות מלאים.
"נכנסתי לזה בדיוק ביום הבחירות, ה-17 במארס 2015. הופעתי עם 'אני הומו' ומאז התפוצצתי. יש ערבים שהם תחרות ובשנים האחרונות ועדי עובדים מזמינים שלושה חבר'ה, או חברות הייטק שמזמינות לערבי חברה. אנחנו מגיעים עם נגן שלא מכיר אותנו, ומאלתרים יחד יצירה חדשה. אני מופיע באירועים כאלה לפחות פעם בשבוע, ולא משנה באיזה חור זה, תמיד יש תור ארוך של אנשים ונורא צפוף. אני עובד על ערב שכולו פואטרי סלאם שלי, כי בהופעות אני משלב שנים-שלושה שירים וזהו".
- הקטע האחרון שלך שתפס ויראליות מטורפת ברשת הוא "לו הייתי אשכנזי". למה דווקא "הטחת השירה" הזאת בפנים של הקהל כל-כך תופסת?
"זה לוקח את השירה, שנמצאת במגדל שן, ומוריד אותה אל העם, מין תחליף לכרוז שמדווח על החדשות - מחאתי, בועט, כועס. נותן לאנשים משהו תרבותי שמדבר על נושאים יומיומיים בשפה מדוברת. עצם השמעת הקול האותנטי הזה, שעוטפים אותו בסירופ סוכר מתוק וקצב, גורם לקהל להתחבר והכי חשוב, יוצר דיאלוג".
- "ארץ נהדרת" כבר פנו אליך?
"אני לא רוצה ללכת לקיפוח. מסרב. אני עושה המון אודישנים לפרסומות. לביאה הון, הסוכנת שלי, אמרה לי פעם, אתה מאוד - אבל מאוד - שחור. יותר מזה: אתה גוש פחם. אף פעם לא תעשה פרסומת לבנק. הלכתי לאודישן לבנק לשורה של אלה שרוקדים מאחורה ולא התקבלתי. אמרו שאני לא נראה ישראלי".
- טוב, לא חסרים מזרחיים שכן מצליחים.
"אבל יש תקרת זכוכית, קונבנציה מסוימת, ואנשים כמוני צריכים לשבור אותה".
- או להודות למירי רגב שעושה לך את העבודה.
"מה היא עושה חוץ מלדבר? רגב שולחת מכתב ליונה יהב למה שוברים שתיקה מופיעים אצלו בגלריה. זה מה שיש לך לעשות? היא לקחה מונופול על המזרחיות בשביל הבייס שלה".
- הרגזת אותה בפרסי אופיר כשעלית עם נאפר.
"ויש מצב שאופיע איתו בקרוב בטייבה. הקשר בינינו נוצר אחרי תוכנית ששידר קובי מידן בגל"צ. אודי אלוני הזמין אותי להקרנת הבכורה של 'ג'נקשן 48', שם פגשתי את נאפר. לפני פרסי אופיר עשינו לוועדת הפרס פרזנטציה במשרד, תחשבי כמה זה הזוי - ולזכותם ייאמר שלא התקפלו בפני השרה".
- קיבלת איומים בעקבות ההופעה?
"לא, אבל הפייסבוק שלי זה גועל נפש".
- אתה לא פוחד?
"וגם אם כן, לא אצא מהבית? קראתי את הראיון בזמנו עם אורנה בנאי וכאב לי שהיא חזרה בה, כשקיבלה איומים על הילדים. לשמחתי, אני במקום אחר, יאיימו על החתולה שלי? אם אני מעצבן, כנראה גיריתי את העצב הנכון. זה כמו שאיתי טיראן חוטף בכל פעם שהוא אומר משהו שמאלני. ואפרופו איתי, הוא אחד הבמאים היחידים שרצה אותי לתפקיד של גרמני בהצגה 'איש קטן מה עכשיו?'. בספר הוא עם תלתלים בלונדיניים".
- אז לא נותנים לך לפרוח?
"יש גזענות. אני יכול לשחק עכשיו את התימני ב'קוראים לו מלך' בבית ליסין. כשתיאטרון במצרים מעלה את 'שלוש אחיות' הוא מחפש שלוש לבנבנות? 'המלט' בערב הסעודית הוא בלונדיני תכול עיניים? הלו, אנחנו בישראל. התיאטרון הישראלי תקוע עמוק בשנות ה-70. למה לא המלט שחור?".
- בנית לך תשתית אלטרנטיבית עם המופעים שלך, והנה סוף-סוף אתה פורץ.
"אני לא מאמין בפריצות אלא בעבודה קשה. תכתוב, תעבוד, תזיע, אני עושה את המקסימום. בניתי במה ניידת, מטר עשרים על מטר עשרים, אצל נגר, אז אני לא תלוי בשום דבר. כמו צב עם הבית על הגב. אם אין מיקרופון, לא נורא, אני אצעק".
- הסתדרת כלכלית?
"כתבתי שיר אהבה למתן חודורוב מרוב שאני רוצה לדעת איך להסתדר. הוא וספי עובדיה היו בהופעה שלי ועלו לבמה. אני חייב לעזור לזה לקרות. ואני רוצה ילד וילד וזה כסף. אני ובן הזוג שלי מדברים על זה לאחרונה".