עמנואל מקרון / צילום: רויטרס
הנושא הגדול שהטריד את נשיא גרמניה וולטר שטיינמאייר המבקר בארץ, לא היה המחלוקת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בשאלת "שוברים שתיקה", אלא תוצאות הבחירות בצרפת.
משנודעו התוצאות, שחרר שטיינמאייר ממקום שהותו בירושלים הודעה ובה תודה לבוחרים הצרפתים שהחליטו ברוב גדול להמשיך במדיניות של פתיחות, תמיכה באירופה מאוחדת, ושיתוף פעולה גרמני-צרפתי. בכך הצטרף למנהיגים רבים באירופה, כולל הקנצלרית אנגלה מרקל, ששמחו על התבדות חששותיהם מפני הצלחה של הימין הפופוליסטי בצרפת.
שנת 2017 הוגדרה מראש כשנה של החלטות גורליות עבור אירופה. אחרי ההלם שהותירו ההכרעה הבריטית בעד הברקזיט ובחירת דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב בשנת 2016, היו לא מעטים שצפו, חלקם מתוך שמחה לאיד מופגנת, למכות נוספות שייפלו על האיחוד האירופי - הצלחה של חירט וילדרס בהולנד, ניצחון של מארין לה-פן בצרפת, הפסד בבחירות לאנגלה מרקל בגרמניה.
והנה מסתבר, כי מרבית האירופים מגלים נאמנות לרעיון אחדות אירופה: כבר בדצמבר 2016 אותתו הבוחרים האוסטרים, כי לא יבגדו ברעיון האירופי ובמורשת הדמוקרטיה הליברלית, בחרו בנשיא המייצג עמדה זאת, והותירו את נציג הימין הפופוליסטי חסר עבודה. אליהם הצטרפו הבוחרים ההולנדים, שהותירו את חירט וילדרס במקום השני בבחירות לפרלמנט, וכמובן מחוץ לממשלה.
עכשיו, ברוב גדול ומרשים הסביר הבוחר הצרפתי, כי הוא מעדיף את מורשת הדמוקרטיה הליברלית הצרפתית, והותיר בחוץ את מי שדרשה להוציא את צרפת מן האיחוד האירופי ומן המטבע האירופי המשותף. יש לשער, שבריטים רבים תוהים עכשיו כיצד הם הצליחו, בניגוד לאירופים שביבשת, לתמרן עצמם לעמדת נבדל.
אין בכל אלה סיבה לזחיחות: הרוב נגד ימין פופוליסטי ונגד הוויתור על רעיון אחדות אירופה, הוא רק רוב; ובכמה מקרים זהו רוב דחוק בלבד. והתמיכה ברעיון איחוד אירופה אינו אומר שמדובר בתמיכה בהמשך הליכה באותה דרך ללא שינוי. האתגרים קיימים, ואם הדמוקרטיה הליברלית והאחדות האירופית לא יתמודדו איתם, אין ערובה להמשך ההצלחה האלקטורלית שהביאה שנת 2017 עד כה.
לא מדובר רק באתגר המהגרים או באתגר הטרור האסלאמי, אלא בעיקר באתגרים מבניים העומדים בפני אירופה ובפני הדמוקרטיה הליברלית - בעיות של צמיחה, תשתיות, תעסוקה, הגירה וטרור.
הרושם המתקבל הוא, שהזעזוע שיצר הטרור ויצר גל המהגרים כבר הוכל במידה ניכרת, גם אם לא שלמה. מרבית האירופים אינם מוכנים לפתרון שמחירו אובדן של אורח-החיים ועיקרי האמונה האירופיים, ורואים את הסכנה שבפתרונות ימניים פופוליסטיים. את זאת מלמדות גם ההפגנות ההמוניות שמארגנים המוחים נגד המגמה הריאקציונית בפולין.
אולי לא שמנו לב, אבל שלשום התקיימו בחירות במקום נוסף - במדינת שלזוויג-הולשטיין, אחת מ-16 המדינות שמהוות את גרמניה. שם זכה המועמד ממפלגתה של אנגלה מרקל, הנוצרים-דמוקרטים, שכנראה גם יקים את הממשלה החדשה במקום הנציג הסוציאל-דמוקרטי שהוליך את הקואליציה בחמש השנים האחרונות. רוצה לומר: גם אם מדובר ברמה האזורית, מפלגתה של מרקל אינה סובלת במובהק מאופן טיפולה בשאלת הפליטים ובשאלת הביטחון.
כך, אגב היה כבר בבחירות לפני חודשיים במדינה גרמנית נוספת, מדינת הסאר. בשבוע הבא יהיו בחירות במעוז סוציאל-דמוקרטי, במדינה עתירת האוכלוסייה ביותר בגרמניה (צפון-הריין). גם שם תתקשה ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטית לשמור על מעמדה, ומנבאים הצלחה למפלגה הנוצרית-דמוקרטית (כן, זו של מרקל). ברם, כך או כך לא יצא מכאן ערעור על המערכת המסורתית הדמוקרטית הגרמנית. והעיניים נשואות לבחירות הכלליות בעוד כארבעה חודשים: אלה שכבר ספדו למרקל ולמפלגתה, מגרדים בפדחתם.
אבל גם אם יקרה מה שנראה כרגע כאשליה, שמועמד הסוציאל-דמוקרטים מרטין שולץ יהפוך לקנצלר - עקרונות היסוד של אירופה החדשה, כולל שמירתה ופיתוחו של האיחוד האירופי יישמרו בכל מקרה.
באשר למפלגת ה-AfD (אלטרנטיבה עבור גרמניה) הימנית פופוליסטית - בבחירות שלשום היא קיבלה פחות מ-6%, ועל-פי המשאלים כיום היא מצויה בין 8% ל-9% ברמה הארצית, שהם הרבה פחות מכפי שנדמה היה לפני כשנה. נכון, כל קול מעבר ל-5% מכניס מפלגה זו לפרלמנט, אבל אין מי שמעז להעלות על הדעת את שיתופם באיזו קואליציה.
המתח באירופה אמנם עדיין רב. בחירות בצרפת ובאיטליה ועימותים בפולין ובהונגריה מבטיחים דיון ער; אבל כל עוד הציר פריז-ברלין, ומעתה ציר M&M (מקרון-מרקל), ממשיך לשאת עליו את המכונית האירופית, אפשר להניח שקריאות קסנדרה והשמועות על מות אירופה היו מוקדמות מדי.