ג'מיל ח'ורי / צילום: כפיר זיו
ב-2007, כשג'מיל ח'ורי נבחר לגלם את סגן ראש שירותי המודיעין הירדניים, בסרט "גוף השקרים" של הבמאי ההוליוודי רידלי סקוט, הוא לא ממש הבין לאיזה פרויקט ענק הוא נכנס. את הבום הוא חטף כשהגיע לסט הצילומים ברבאט שבמרוקו, ומישהו ניגש אליו ואמר שמיסטר סקוט רוצה לפגוש אותו. ברוגע אופייני, שלא לומר קוליות מגניבה, המגובה בנוכחות פיזית חזקה, עגיל באוזן וזקן היפסטרי צפוף, הוא הלך אחריו למה שנראה על פניו כפגישת נימוסין חטופה עם הבוס שלו.
"ואני, ג'מיל ח'ורי מחיפה", הוא מחייך חיוך ביישני שלא תואם את המראה הקשוח שלו, "נכנס פנימה, ורואה מולי את ליאונרדו דיקפריו, ראסל קרואו ומארק סטרונג, ואני מכיר את כולם מהקולנוע ויודע מה המסה של כל אחד מהם; ורידלי מתחיל לדבר על סצנה, ואז יוצא לי כזה, בלי שליטה, כאילו אני לא עומד שם מול האנשים המוכשרים האלה, אולי צריך לשנות את זה ואת זה, והוא מסתכל עליי ואומר, 'אוקיי, נעשה את זה'.
"התחלנו לעבוד. בהתחלה לא הייתי מסוגל לזוז מהאימה. ואז עשיתי סוויץ' בראש ואמרתי לעצמי, 'מספיק, תעשה מה שאתה יודע'. הייתי אמור לצלם 12 ימים ולחזור הביתה. בערב, הסוכן האנגלי שלי מתקשר ושואל 'תגיד, מה אתה עושה בחודש הקרוב?'. ואז הוא אמר שרוצים להגדיל לי את התפקיד. נשארתי שם חודשיים וחצי, חיים של מלך. בימי החופש שהיו לי מימנו לי בילויים".
- ניסית למנף את ההצלחה בהוליווד?
"קיוויתי, אבל זה לא קרה. בהתחלה שלחתי אודישנים לחו"ל ובאיזשהו שלב התייאשתי והתמקדתי במה שקורה בארץ. בשלושת החודשים האחרונים חזרתי לזה. סיכמתי עם הסוכן שלי שאני עושה מה שהוא אומר לי, וקיבלתי תפקיד יפה בסדרת אקשן חדשה בנטפליקס, שאני לא יכול לדבר עליה כי אני חתום על הסכם סודיות. אין לי מושג מתי תשודר, אני רק יודע שאני טס ל-17 ימי צילום. שלושה שבועות הייתי בלחץ נוראי, כי הם התלבטו ביני לבין שחקן אחר. עברתי שלושה שלבים, הייתי בסטנד-ביי, ולפני שבוע וחצי הודיעו שזהו, אני בתפקיד אורח לשלושה פרקים".
- למה אתה לא עובר לגור בחו"ל?
"כי אני לא יכול. אני גרוש, יש לי בן ואני לא יכול לקחת אותו מאימא שלו. מה גם שהיום לא חייבים לשבת בחו"ל. אפשר לשלוח הכול במייל, אני מצלם ושולח, ואם צריך, אז אני טס לפגישות".
- בישראל יודעים להעריך את הכישרון שלך?
"דווקא מעריכים. כל מי שעובד איתי אומר עליי דברים טובים".
- ובכל זאת, עוד לא הצלחת לפרוץ אחרי כל-כך הרבה שנים והרבה תפקידים טובים שעשית.
"זה לא מעניין אותי. גם את הכתבה הזאת לא הייתי עושה אם הישאם סלימאן, שמביים אותי בהצגה 'ההד', לא היה מבקש ממני להתראיין. ואני חייב לו בגלל שעזר לי לא מעט כשהייתי צריך עבודה, אז אני כאן".
- "ההד" עולה מחר במסגרת פסטיבל יאפא לתרבות ערבית עכשווית ביפו. ספר על ההצגה.
"היא מבוססת על ספרו של ג'רייס עוואד, שמאגד סיפורים קצרים עם מוסר השכל. האתגר היה לקחת את הסיפורים האלה ולחבר אותם. אנחנו חמישה שחקנים שעובדים יחד המון בפרינג' של נצרת, עושים מופעי פלייבק, שבהם אנחנו מאלתרים על סיפורים שבאים מהקהל, ומסתובבים המון יחד, אז העבודה שלנו זורמת. בהתחלה קראנו אותם בקול רם, בחרנו מתוכם 50 וצמצמנו ל-21, כל אחד מהם 6-5 דקות".
- איך הדבקתם אותם?
"זאת הגדולה של הישאם. אנחנו קוראים לו 'מלך המעברים'. עוברים מסיפור לסיפור באמצעות מוזיקה, קישור, תנועה ואתנחתא של שתי זמרות שמופיעות איתנו. אנחנו כבר אחרי 100 הצגות".
- אז יש קהל לתיאטרון ערבי.
"יש, אבל הרוב זה מוסדות ובתי ספר. להגיע לקהל הרחב זאת בעיה רצינית, כי אין מודעות בחברה הערבית לתיאטרון. ברמדאן, למשל, אין בכלל עבודה במשך חודש".
- למה? הדת אוסרת?
"ממש לא. הם מעדיפים ללכת לבית קפה, למשחקי כדורגל. לפעמים אנחנו עושים מופעים פתוחים בלי כסף, רק כדי שיחשפו לתיאטרון".
- וככה זה בכלל בעולם הערבי, או רק בישראל?
"אני לא יודע מה קורה בכל מדינה ומדינה. במצרים, למשל, רואים הצגות, אבל צריך לקחת את העניין הדמוגרפי בחשבון. בישראל אנחנו 20% מהאוכלוסייה, אז כמה באים לתיאטרון? אפס נקודה אפס משהו. במדינות ערב יש מיליונים, ככה שגם אם יגיעו רק 5%, זה המון קהל".
- בטח יש לך הסבר לזה.
"אצלנו לא נותנים את הבסיס בבית הספר. כשמביאים לילדים הצגה זה שני עמודים וחלטורה של 'בוא נעבוד עליהם'. כדי לעשות את הקסם של התיאטרון צריך להזרים כסף. ילדים ערבים גדלים על טלוויזיה, פלייסטיישן, תרבות של חתונות".
- מתסכל.
"מאוד. בחיפה המצב קצת יותר טוב, כי יש סטודנטים שמחפשים בילוי תרבותי, ויש אנשים שקונים הצגות לסטודנטים".
- ניסית להשתלב בתיאטרון חיפה?
"ניסיתי כמה פעמים ופשוט לא יצא. מאוד אשמח אם זה יקרה, אבל אני לא מוכר כרטיסים".
- השאלה היא אם אתה יודע איך למכור את עצמך למנהלים.
"אני לא שם. אני יותר איזי, מאמין שבסוף הכול מסתדר".
- אתה יודע שזה לא עובד ככה.
"כזה אני. אולי זה חוסר ביטחון עצמי. אני מקנא באנשים שיודעים להיות פושרים, לשווק את עצמם, לעשות מופעים, ליזום".
- זה מפליא, כי אתה הבן של מכרם ח'ורי, אחיה של קלרה ח'ורי. גדלת לתוך זה, אתה אמור לדעת איך המנגנון עובד מבפנים.
"גדלתי עם זה, אבל אנחנו לא מדברים בבית על עבודה. אני יודע מה צריך לעשות ולא יודע לבצע את זה. כשהמצב קשה, יש לי חבר שעובד בשיפוצים, אז אני מרים לו טלפון ועובד חודש-חודשיים".
- וזה למרות תפקידים מעולים שעשית, כולל בסדרות פופולריות כמו "פאודה" ו"המשרד".
"אני עובד הרבה, ואנחנו מצלמים את העונה השנייה של פאודה בקיץ. עד היום קוראים לי ברחוב 'אבו סאמרה'. בשנה של פאודה עשיתי גם את 'המדרשה' ואת 'הלהקה האחרונה בלבנון'".
- אבל בתפקידים קטנים יחסית.
"ואני רוצה תפקידים עם יותר בשר. לא מעניין אותי לעשות את הקטנים האלה. אל תביני לא נכון, אני עושה אותם ברצינות ועל הצד הטוב ביותר, אני לא חאפר, אבל אני רוצה לשבור את הראש".
- כמו התפקיד שלך ב"המשרד", של הומו ערבי.
"זה התפקיד הכי חשוב והכי קשה שהיה לי, כי החוכמה הייתה לעדן אותו".
- ויש את הפיל בחדר, של הטייפ-קאסט. איך שוברים אותו?
"זה לא שלא ניסיתי או שאני לא רוצה, אבל אצל המלהקים, ערבי צריך לשחק ערבי. אנחנו חיים בחברה מקטלגת לצערי".
- אבא שלך כן הצליח לשבור אותו.
"אז זה היה אחרת, פחות פנאטי, פחות שנאה ופחות הסתה".
- נעזרת באבא?
"מה פתאום. הייתי אומר לו, אל תתערב. והוא דואג כל הזמן. יש לו לב גדול. אני אף פעם לא אומר שאני הבן של מכרם ח'ורי, למה זה עוזר?".
- הוא שמח שהלכת ללמוד משחק?
"אבא אמר, לך ללמוד מקצוע, אבל מכיתה י' אני במגמת תיאטרון. הייתי תלמיד לא משהו, גמרתי בבית ספר לילדים מיוחדים, כזה שמתחילים ללמוד בתשע. כשהחלטתי ללמוד בבית צבי לא הייתה לי בעיה להיכנס למסגרת הלוחצת, אבל הייתי בן 18 וחצי, צעיר וחסר ניסיון לעומת בני ה-24 וה-28. תמיד נשאר לי 'היאללה בלאגן' בתוכי".