השופט רון שפירא / צילום: מיכה ברקמן
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט ד"ר רון שפירא, הוא בן קיבוץ דגניה א' שבעמק הירדן, הקיבוץ הראשון שנוסד בארץ ושהיה אב-טיפוס לדגם ההתיישבות השיתופי הייחודי לישראל.
מים רבים זרמו בירדן מאז ששפירא עזב את הקיבוץ בצעירותו. התנועה הקיבוצית שינתה מאז את פניה. הקיבוצים גדלו והתרחבו, הם עברו תהליכי הפרטה וקלטו לתוכם אוכלוסיות מגוונות. השינוי הדמוגרפי והחברתי הביא עמו לתחייה מחודשת בתנועה הקיבוצית, אך הוא מוליד לעתים גם קונפליקטים שחלקם על רקע אידאולוגי או על דרך חיים.
קונפליקט כזה התגלע לאחרונה בקיבוץ אילון שבגליל המערבי. בעתירה שהגיעה לשולחנו של השופט שפירא, ביקשו כמה מתושבי ההרחבה של קיבוץ אילון, שהוקם על-ידי חברי השומר הצעיר, לחייב את הקיבוץ, את המועצה האזורית מטה אשר ואת מינהל מקרקעי ישראל, להקצות קרקע להקמת בית כנסת בתחומי ההרחבה של קיבוץ אילון. העתירה הוגשה לאחר שאסיפת חברי הקיבוץ דחתה את הבקשה להקים בית כנסת ביישוב, שרבים מתושבי ההרחבה היו שותפים לה.
בשבוע שעבר דחה השופט שפירא את העתירה על הסף מחמת כשלים פרוצדורליים באופן הגשתה, ומשום שהיא הוגשה, לדבריו, על-ידי העותרים בניגוד לכל כללי סדרי הדין ותוך צירוף משיבים לעתירה, שכלל אינם נדרשים לבירור המחלוקת.
עם זאת, טרם שחתם את פסק דינו, והגם שדחה את העתירה להקמת בית כנסת באילון, המליץ השופט שפירא לצדדים לחזור להידבר ביניהם והזכיר להם את "ערך הקולקטיביות הרעיונית אותו הגדיר מנהיגה ההיסטורי של תנועת השומר הצעיר (והקיבוץ הארצי) מאיר יערי ז"ל (שכונה האדמו"ר מרחביה)".
לדברי השופט, "ב-3 רכיבים מרכזיים הגדיר יערי (את ערך הקולקטיביות - ח' מ') חירות בוויכוח, חתירה לסיכום משותף וסולידריות בביצוע". שפירא המשיך וכתב לתושבי קיבוץ אילון הנצים: "קיום הדיון והוויכוח בפתיחות, ניסיון להגיע לסיכום משותף ובהמשך סולידריות בביצוע ההסכמות הוא ערך הנכון גם להיום, ייטיב עם כולם, גם אם העתירה נדחית".
השופט הקיבוצניק לשעבר לא הסתפק בציטוט מהערכים שלהם הטיף "האדמו"ר ממרחביה", ועשה בפסק דינו שימוש גם בערכים של תורת ומסורת ישראל, "המעלים על נס את הפשרה והבאת שלום בין אדם לחברו מחוץ לכותלי בית המשפט, שהם נכונים גם כעת, לאחר שהעתירה נדחתה".
השופט שפירא הוסיף וכתב כי "בהקשר זה אין לי אלא להציע לכל הצדדים לחזור לשולחן ההידברות בין כל חברי ותושבי הקיבוץ ולנסות לגבש פתרון מוסכם, הכול בהתאם ובכפוף לתקנות האגודה השיתופית בו חברים העותרים ויתר תושבי הקיבוץ". זאת, לדברי השופט שפירא, "תוך הבנה שכולם ממשיכים וימשיכו לחיות במשותף באותו היישוב מתוך בחירה חופשית ועל בסיס הסכמות משותפות, שבסיסן בתקנון האגודה השיתופית, והיתרה בהסכמות המתחייבות מקיומו של יישוב המהווה, מעבר למסגרת המשפטית, גם רקמה אנושית עדינה, שכל קרע יכול להזיק בסופו של דבר למסגרת כולה".
בשם חופש הפולחן
אילון הוא קיבוץ בגליל המערבי. הוא ממקום על כביש הצפון במורדות הגליל המערבי בין הנחלים בצת וכזיב. נוף מרהיב נשקף ממנו. האזור מאופיין בחורש ים-תיכוני של אלון מצוי ואלה הארצישראלית וקרקע אדומה מסוג טרה רוסה. באזור היישוב יש שרידים רבים של חקלאות קדומה וכמה אתרים ארכאולוגיים שביניהם אתרים פרה-היסטוריים ואתרים מאוחרים עד ימינו.
העלייה לקרקע של הקיבוץ נעשתה בשנת 1938, במסגרת חומה ומגדל. מייסדי הקיבוץ היו חברי גרעין ארצישראלי ב' של השומר הצעיר וגרעין הכשרה של עולים מפולין. הקיבוץ הוא מזרם הקיבוץ הארצי.
בתחילת שנות האלפיים עבר הקיבוץ תהליך הפרטה, שבמסגרתו עצר הקיבוץ קבלת חברים חדשים, אך הציע הצטרפות לקהילה על-ידי קניית בית בשכונת ההרחבה. הקהילה החדשה, הכוללת את חברי הקיבוץ הישן ואת רוכשי הדירות בהרחבה, נקראת "חורש אילון".
כמה מתושבי ההרחבה של אילון, ובראשם אילן זמיר, עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה בתחילת השנה, בבקשה לחייב את הקיבוץ, המועצה והמינהל, להקצות קרקע ביישוב לצורך הקמת בית כנסת. העתירה הוגשה בנוסף נגד משרד הפנים חיפה והוועדה המקומית לתכנון של המועצה. באמצעות עו"ד שלומי נעמן, טענו העותרים כי הזכות שלהם לחופש פולחן ורצונם להתפלל בבית כנסת צריכים להביא לחיוב הקיבוץ בהקמת בית כנסת בשטח ההרחבה.
המשיבים לעתירה, ובהם הקיבוץ, התנגדו לעתירה. באמצעות עורכי הדין יואב שימשי ויואב בכמן ממשרד שלמה כהן ושות', ציין הקיבוץ כי תקנון האגודה השיתופית - המהווה חוזה בין הקיבוץ לחבריו - קובע כי "מדובר ביישוב כפרי קהילתי המקיים ומבטיח לקיים בפרהסיה אורח חיים חילוני וחופשי כאחד".
הסתרת מידע מבית המשפט
השופט שפירא דחה את העתירה להקמת בית כנסת ללא שהוא נדרש להיכנס למכלול הטענות שהועלו בפניו, שעניינן לכאורה בסוגיות חוקתיות של הזכות לקיים פולחן דתי או בטיב מערכות היחסים בין תושבי שכונות ההרחבה לבין תושבי הקיבוץ.
השופט הבהיר כי טעמי דחיית העתירה הם באי-קיום סדרי הדין המינהליים על-ידי העותרים, בהם: אי-צירוף משיבים נדרשים, צירוף צדדים שאינם נדרשים לעניין, אי-מיצוי הליכים מינהליים, קיומו של סעד חלופי, היעדר סמכות עניינית ואי-גילוי פרטים מלאים כמתחייב מהליך מינהלי.
בין היתר כתב השופט כי העותרים הגישו את עתירתם, כאשר במקור לא צירפו את קיבוץ אילון כמשיב לעתירה, ורק בהמשך, בהתאם להחלטת בית המשפט, צורף הקיבוץ כמשיב. "הקיבוץ היה צריך להיות מראשיתו של הליך במסלול הנכון, מאחר שהעותרים מבקשים למעשה לגרום לכך שייעוד של חלקת קרקע מקרקעות המוחכרות לקיבוץ יוסב לצורך בניית בית כנסת", קבע בית המשפט.
השופט ציין בנוסף כי לפי תקנות האגודה, יישוב סכסוכים בין הקיבוץ לבין חבריו צריך להיעשות במנגנון של גישור, ובהמשך פנייה להליך של בוררות בפני רשם האגודות השיתופיות. "במקרה שבפניי קדמה לעתירה החלטה של אסיפת חברי האגודה, בהם גם רבים מתושבי ההרחבה, שדחתה את בקשת העותרים להקים בית כנסת בתחומי שכונת ההרחבה", ציין השופט.
השופט הוסיף על כל אלה כי מהטענות שהועלו בפניו עולה כי הקיבוץ הציע לעותרים פתרון למצוקתם בדרך של הסדרת מקום לתפילה בתחומי היישוב במבנה שבבית הספר. "בא-כוחו העותרים אישר זאת בפניי, אלא שלטענתו מדובר במבנה שאינו ייעודי לצורך שימוש כבית כנסת. לטענתו, אותו מבנה מרוחק כקילומטר אחד משכונת ההרחבה, ובמעלה הגבעה עליו בנוי הקיבוץ", ציין השופט ונזף בעותרים על כך שלא סיפרו לו על הפתרון המדובר שהציע הקיבוץ.
"אי-גילוי הפרטים המלאים מהווה עילת לדחיית העתירה על הסף. עותר חייב לבוא בפני בית המשפט בידיים נקיות ולגלות את כל הפרטים הנדרשים לעניין. הלכה היא כי אי-גילוי מלא מהווה, לכשעצמו, עילה לדחיית העתירה על הסף", נפסק.
לאור תוצאת פסק הדין חייב השופט שפירא את העותרים לשאת בהוצאות המשפט של הקיבוץ ושל שאר המשיבים לעתירה, בסך כולל של 12 אלף שקל.
הסכסוך של השופט שפירא עם קיבוצו הסתיים בפשרה
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, ד"ר רון שפירא, שדחה את העתירה להקמת בית כנסת בקיבוץ אילון, הוא שופט ותיק ומוערך, שעיקר התמחותו היא בתחום הפלילי. נוסף על עבודתו כשופט, שפירא הוא גם מרצה מבוקש באוניברסיטת חיפה בפקולטה למשפטים ובמכללה לביטחון לאומי. שפירא היה ברשימת המועמדים לבית המשפט העליון.
השופט שפירא הוא אחד מבניו המוצלחים של קיבוץ דגניה א' - הקיבוץ הראשון שנוסד בארץ. את הקיבוץ הוא עזב אחרי השירות הצבאי, אולם הוריו המשיכו להתגורר בו לאורך עשרות בשנים.
בשנת 2013, כפי שנחשף אז ב"גלובס", הגיש השופט שפירא תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, שבה הוא העלה טענות קשות ביותר נגד הקיבוץ שבו גדל. שפירא טען כי הקיבוץ - שעבר תהליך של הפרטה ושל שיוך הדירות לחבריו - נישל את אמו, שנמצאה באותה תקופה בבית אבות סיעודי, ואת משפחתו מזכויותיהם בדירה שבה התגוררו הוריו.
שפירא ביקש כי מבית המשפט לקבוע כי הדירה שבה התגוררה אמו שייכת לו ולמשפחתו, ולא לחברת הקיבוץ שהתגוררה בה.
שפירא טען בתביעתו כי באוקטובר 2012 קיבל קיבוץ דגניה החלטה פורמלית בדבר הקצאת דירות לחברים, שהתייחסה קונקרטית לחברים שעברו למוסד סיעודי או נפטרו, תוך שהובהר כי חברים אלה יהיו זכאים לשיוך הדירה הספציפית שבה התגוררו טרם מעברם למוסד הסיעודי או לפטירתם.
לפי התביעה, הקיבוץ נמנע מלקבל החלטה פורמלית בנושא, וקיבל החלטה כזו רק סמוך לאחר שדירת משפחת שפירא נמסרה לחזקת הקיבוץ והועברה לחברה אחרת. שפירא טען כי הדבר לימד שהקיבוץ נמנע, בחוסר תום-לב, מקבלת החלטה על-מנת להמתין לתפיסת החזקה בדירה. "מדובר בהחלטה ש'נתפרה' למידותיה של משפחת שפירא, תוך ניסיון מכוון לנשל את המשפחה מזכויותיה בדירה", טען.
נאחז בדירה
בכתב הגנה שהגיש דגניה א' הוא הכחיש את טענותיו של שפירא. הקיבוץ ציין כי אין חולק שהוריו של שפירא, כחברי הקיבוץ, זכאים לשיוך דירה בקיבוץ בעתיד. אולם, לדברי הקיבוץ, לא מדובר בדירה המסוימת שבה גרו ההורים, כטענת שפירא, אלא בדירה כלשהי בקיבוץ על-שמם, אם וכאשר ישויכו הדירות בפועל.
בתגובתו העלה הקיבוץ טענות קשות נגד השופט בן הקיבוץ. לדבריו, לאחר שאמו של שפירא עברה למוסד סיעודי, ואביו הלך לעולמו, ולמרות החלטת הקיבוץ שלפיה במצב כזה דירת החבר עוברת לידי הקיבוץ, "תחת פינוי הדירה נאחז שפירא בדירה, לא פעל לפנותה ואף לא נענה לדרישות הקיבוץ להחזרתה, תוך שהוא דורש להחיל על עצמו דין שונה מזה החל על כלל חברי הקיבוץ".
הקיבוץ טען כי ההחלטה שקיבל באוקטובר 2012 - שבה סומנו בתים לשיוך עבור חברי הקיבוץ, ושבמסגרתה נקבע כי דירה שהוגדרה לשיוך, שבה מתגוררים חברים, או דירה שכבר הוקצתה לחברים, תשויך להם במועד השלמת תהליך השיוך - אינה חלה על אמו של שפירא או על אביו. זאת, משום שהאם עברה להתגורר בבית הסיעודי לפני ההחלטה, והאב הלך לעולמו לפני שהיא התקבלה.
לטענת הקיבוץ, ההליך המשפטי שיזם שפירא, במטרה להציג כאילו הקיבוץ החליט להעביר את הזכויות בדירת אמו לידי המשפחה, "ננקט ממניעים כלכליים טהורים המבוססים, ככל הנראה על רקע הערכתו של שפירא כי יוכל להשיא מהדירה שבה התגוררו הוריו בקיבוץ רווח גדול יותר בעתיד מאשר כל דירה אחרת שתשויך להם".
ל"גלובס" נודע היום כי הסכסוך בין השופט שפירא לבין קיבוצו לשעבר הסתיים בפשרה. במסגרת הפשרה הוסכם כי חברת הקיבוץ שהתגוררה בבית הוריו של שפירא תישאר לגור בדירה, ואילו משפחתו של שפירא קיבלה פיצוי והתחייבות לבעלות עתידית בדירה של הקיבוץ, אך לא בדירה המדוברת.