הדוב הרוסי שולח זרועות לכל מקום
בעימות האחרון בין הנשיא הצרפתי הנבחר עמנואל מקרון למועמדת הימין הקיצוני מארין לה-פן, הטיחה לה-פן במקרון כי בכל מקרה אישה תעמוד בראש צרפת: או לה-פן עצמה - או הקנצלרית אנגלה מרקל (ברמיזה לכך שמקרון יהיה בובה של גרמניה). היו שהגיבו בשנינות כי בבחירות ינצח בכל מקרה גבר: מקרון או נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שפעם נוספת, כנראה, הנחה את זרועות הביון שלו להתערב בתהליך הדמוקרטי במדינה זרה.
בשנים האחרונות הגבירה רוסיה את מעורבותה במה שהיא מגדירה כמרחב ההשפעה שלה, הכולל בעיקר את מדינות ברית-המועצות לשעבר. היא עושה זאת תוך שהיא מפעילה טווח רחב של אמצעים: מהפעלת כוח צבאי גלויה (כמו במקרה של גיאורגיה, אוקראינה וסוריה), דרך מבצעי מודיעין ולוחמה פסיכולוגית, וכלה בלוחמה כלכלית. אמנם הצעדים הנגלים לעין תופסים את עיקר סדר היום, אך דווקא המהלכים החשאיים משמעותיים לא פחות - ואולי אפילו יותר.
מבחינת שאיפותיה הגלובליות, רוסיה היא שנייה אולי רק לארצות-הברית. מיקומה הגיאופוליטי של רוסיה, ההיסטוריה שלה ותפיסת הביטחון הלאומי המרחיבה והאגרסיבית שלה, הופכים אותה לשחקן המאתגר הן את שכנותיה, והן גם שחקנים נוספים מרוחקים יותר. ניתוח האינטרסים הרוסיים מפרספקטיבה של אימפריאליזם מסוג חדש, לוקה בפשטנות. מוסקבה משוכנעת שקשת רחבה של איומים ניצבת לפתחה, והיא חשה מידה רבה של פגיעות. תחושה זו מתרגמת בתורה למהלכים אגרסיביים ביחסי החוץ שלה, מה שרק מקצין את תפיסת האיום הרוסית.
בראיית הקרמלין, האיום שמציב המערב הוא המרכזי ביותר - איום שגם בחירתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא הצליח לעמעם. הרוסים חוששים מההשפעה המשולבת של הברית הצפון-אטלנטית (נאט"ו) ושל האיחוד-האירופי, על מרחב ההשפעה שלהם. הם חוששים, כי ראשי המערב - באמצעות נאט"ו והאיחוד - חותרים להפוך את מדינות ברית-המועצות לשעבר לגרורות מערביות, ובכך להדק את טבעת-החנק הפוליטית, הצבאית, הכלכלית והתרבותית על רוסיה.
לפיכך, אחת האסטרטגיות הבולטות של הקרמלין היא יצירת מסך-ברזל חדש, שמטרתו לעטוף את מדינות מרחב ההשפעה, במטרה למנוע את התקרבותן לנאט"ו ולאיחוד. היא עושה זאת בשלל אמצעי "עוצמה רכה", לעיתים חשאית ולעתים גלויה, במטרה לשרטט את קוויה האדומים. כאשר רוסיה נתקלת במידה רבה מדי של עצמאות וכאשר הפעלת "העוצמה הרכה" אינה מספיקה, היא מפעילה עוצמה צבאית, כפי שקרה בעימות עם אוקראינה סביב סוגיית חצי-האי קרים בשנת 2014.
במקרים אחרים, כמו במקרה של מעורבותה הצבאית במזרח-התיכון, רוסיה מייצרת לעצמה שכבה נוספת של הגנה על מרחב ההשפעה שלה, החיוני לשם הגנה על המעגל הראשון והעיקרי. זו גם הסיבה שבמקומות אלה היא נסמכת בעיקר על בעלי-ברית מקומיים, כמו הנשיא בשאר אל-אסד במקרה הסורי, ותומכת בהם בדרכים שונות, לרבות כסף, משאבים, מודיעין וגיבוי מדיני. במקרים כאלה, מוסקבה תבכר להימנע מהפעלת כוח צבאי, או שתפעילו במידה מדודה יחסית.
אלא שהמהלכים המעניינים באמת של הרוסים, הם אלה המייצרים עימות עקיף ומתוחכם עם המערב, כפי שהתרחש, כנראה, במקרה של הפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית האמריקאית; בקשרים החשאיים עם בכירים במטה הקמפיין של טראמפ; בפריצה (ובהדלפה) של מסמכים ממטה הקמפיין של מקרון; והדיווחים כי מוסקבה עומדת מאחורי הדלפות הענק של ויקיליקס, המביכות את האמריקאים וגורמות למתיחות בינם לבעלי-בריתם.
הרוסים מתייחסים ברצינות רבה למאבק על התודעה (המערבית ובכלל), ומשקיעים בכך מאמצים כבירים. עוצמת יכולתם לשלוט או להשפיע על הסנטימנט הציבורי - גדולה מכל פצצה. במדינות מרחב ההשפעה, הרוסים פועלים בשלל ערוצים "רכים", חשאיים בעיקר, במטרה למנוע את הזליגה מערבה. במקומות שבהם הם מעורבים מבחינה צבאית, הרוסים מגבים מאמצים אלה גם בפעילות תודעתית.
הפרקטיקה של מדינות המנסות להשפיע על תהליכים פוליטיים פנימיים, אינה חדשה. לאמריקאים, לבריטים ולרוסים יש ניסיון עשיר בהפעלת כוחות חשאיים וכן לוחמה פסיכולוגית וכלכלית, במטרה למוטט משטרים עוינים ולרומם משטרים ידידותיים. כבר בשנת 1953 יזמו האמריקאים, בגיבוי בריטי, הפיכה נגד משטרו של שליט איראן דאז, מוחמד מסאדק (מבצע אג'קס). גם לישראל פרקטיקה זו אינה זרה, ודי אם נזכיר את התמיכה הישראלית בנוצרים-המרונים בלבנון - תמיכה ששיאה במבצע שלום הגליל, שאחת ממטרותיו החשאיות הייתה להשיב את השלטון למרונים, ולסלק את אש"פ מהמדינה.
אלא שבצעדיהם האחרונים הרוסים לוקחים פרקטיקה זו צעד אחד קדימה. הם רותמים לצידם את היתרונות הגלומים במרחב הקיברנטי: היכולת לשהות תקופה ממושכת בצורה חשאית, לאסוף מידע ולפתח יכולות שיופעלו ביום פקודה; היכולת להסתיר את זהות התוקף ו/או האוסף, בין היתר באמצעות הפעלת גורמים הפועלים ממניעים שונים (מפטריוטיות ועד בצע כסף); והיכולת לעשות שימוש בצד שלישי כדי להפיץ מידע מביך. מעל לכול ניצבת העובדה שבעיני הרוסים, דבר אינו חסין ממניפולציה, ובכלל זה קודש-הקודשים של המערב - הוא האתוס והתהליך הדמוקרטי.
כל אלה הופכים את הרוסים ליריב רב-עוצמה של המערב. הרוסים מבינים בצורה מעוררת השראה את המחלוקות המשסעות את החברות המערביות, והם ממלאים אחר הכלל הראשון בהונאה ובלוחמה פסיכולוגית: על-מנת לבצע מניפולציה אפקטיבית, יש להישען על המציאות ולא על כזבים שקל להפריך. הרוסים אינם אלה שיצרו את השנאה כלפי הפוליטיקה המסורתית של וושינגטון; ואינם אלה שיצרו את הקיטוב הפנימי המשסע את צרפת. אך הם מזהים בכישרון רב את קווי השבר, ועושים בהם שימוש במיומנות למטרותיהם.
בכך משרטטים הרוסים את קווי המתאר של המלחמה הבאה: לא רק לוחמה קינטית מוגבלת בזמן ובמרחב - אלא מערכה רב-ממדית מתמשכת, הכוללת הפעלת עוצמה רכה, חשאית וגלויה, הנשענת על הממד הקיברנטי; מערכה המופנית גם אל לב-ליבו של האתוס המערבי ולאלה השואפים להיות חלק ממנו.
■ הכותב הוא מרצה למדע המדיה באוניברסיטת תל-אביב.
