פרופ' אורית קמיר /צילום: יניב גולן
ב-19 באפריל התפרסמה ב"גלובס" ידיעה בלעדית על פיטוריו של פרופסור בכיר למשפטים מעבודתו כמרצה במרכז האקדמי (המכללה) למשפט ועסקים ברמת-גן, לאחר שתלונה של סטודנטית שלו (45), לפיה הטריד אותה מינית וקיים עמה יחסי מין - נמצאה מוצדקת.
בעקבות הפרסום כתבה פרופ' אורית קמיר, "האמא הרוחנית" של החוק למניעת הטרדה מינית ומי שניסחה את החוק, פוסט מעניין מאוד בבלוג שלה, שכותרתו הייתה: "לא כל סקס של מרצה עם סטודנטית הוא הטרדה מינית".
קמיר נמנעה מלהביע עמדה על המקרה המסוים והדגישה כי היא לא מכירה את פרטיו לאשורם. אבל המסר שהיא ביקשה להעביר בדבריה הוא מסר של התרעה מפני ניצול לרעה של החוק למניעת הטרדה מינית או זילות של החוק. אנחנו סבורים כי הדברים שכתבה פרופ' קמיר בבלוג הם חשובים וראויים לפרסום רחב. לאחר שקיבלנו את הסכמתה של קמיר לפרסומם נביא אותם להלן:
"החוק למניעת הטרדה מינית לא נועד למנוע מגע מיני בהסכמה. בין אף אחד לאף אחד. הוא לא נועד להפוך סקס לדבר מסוכן, או להשליט השקפת עולם מוסרנית השוללת סקס, או לכונן מדינת משטרה הנכנסת לחדרי המיטות כדי לבדוק אם התקיימו יחסי מין", פתחה וכתבה פרופ' קמיר. קמיר ציינה כי שוללי החוק ומתנגדיו התריעו מהרגע הראשון שזו מטרת החוק, ושזו תהיה תוצאתו. לדבריה, "הם (מתנגדי החוק. ח"מ) טעו לחלוטין לגבי מטרתו; עכשיו צריך להבטיח שייטעו לחלוטין גם לגבי תוצאתו בפועל. אני כותבת את הדברים בלב כבד, כי לצערי אני נוכחת כי מקץ 20 שנה, אכן יש סימנים מדאיגים שיש מי שמפרשים את החוק באופן שעלול לשרת מטרות שהוא לא נועד לקדם".
קמיר המשיכה וכתבה כי החוק למניעת הטרדה מינית נועד למנוע הטרדה מינית כדי להגן על כבוד האדם, להגן על הפרטיות, על החירות, ועל השוויון בין המינים. היא הזכירה שכדי להגן על ערכים אלה, ועל האנשים שמאחוריהם, החוק מפרט 6 התנהגויות שבמקרים מסוימים עלולות להיחשב חמורות מספיק כדי לפגוע בערכים הללו באופן משמעותי, ולכן להוות הטרדות מיניות אסורות על-פי חוק. ההתנהגויות הן 1. סחיטה מינית באיומים; 2. ביזוי והשפלה מיניים; 3. הפצת תמונות מיניות של אדם בלא הסכמתו; 4. נגיעות מיניות (או התערטלות מינית) בלי הסכמתו של אדם אחר; 5. הצעות מיניות חוזרות ונשנות לאדם שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בהן (או כשהן נעשו תוך ניצול יחסי תלות או מרות); 6. התייחסויות מיניות חוזרות ונשנות לאדם שכבר הראה שהוא אינו מעוניין בהן (או כשהן נעשו תוך ניצול יחסי תלות או מרות). זוהי רשימה סגורה של התנהגויות, המופיעה בסעיף 3 לחוק. משמעות הדבר היא שרק התנהגויות כאלה יכולות, כשהן פוגעות באחד הערכים המוגנים על-ידי החוק, להוות הטרדה מינית אסורה.
בהמשך, קמיר הבהירה כי "מגע מיני בין שני בוגרים בריאים בנפשם אינו התנהגות שהחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר ככזו שעלולה להפוך להטרדה מינית אסורה על-פי חוק". לדבריה, החלטה זו התקבלה במודע על-ידי המחוקק, והגיונה ברור: "מגע מיני בהסכמה חופשית בין בוגרים הוא עניינם הפרטי, ואסור לחוק במדינה ליברלית להתערב בו. מגע מיני שלא התקיים בהסכמה חופשית בין בוגרים - לרבות מגע מיני תוך ניצול יחסי מרות - הוא אינוס או בעילה אסורה בהסכמה על-פי חוק העונשין, והדרך לטפל בו היא על-ידי תלונה פלילית במשטרה על עבירה כזו ו/או על-ידי תביעה אזרחית לפיצויים בגין נזק שנגרם בגין התנהגות כזו". לכן, לדברי קמיר, עצם המגע המיני לא מהווה הטרדה מינית. (הוא יכול להיות אינוס או בעילה אסורה בהסכמה - אם לא התרחש בהסכמה חופשית של כל הצדדים המעורבים, על-פי חוק העונשין (ולא החוק למניעת הטרדה מינית).
"כשמרצה למשפטים או לכל מקצוע אחר, בכיר או זוטר, נענה לקיים מגע מינית עם סטודנטית בוגרת שלא רק מסכימה למגע המיני אלא מעוניינת בו (על-פי עדותה) - עצם המגע המיני אינו הטרדה המינית. אם לא נלוו למגע ביזוי מיני, הצעות לא רצויות, התייחסויות לא רצויות, נגיעה לא רצויה או הפצת תמונות ללא הסכמה - אין בסיס לדבר על הטרדה מינית. אם הייתה הסכמה חופשית, ולא היה ניצול מרות - אין בעילה אסורה ואין אינוס. מה שיש זה סקס בין בוגרים שהתקיים בנסיבות שהופכות אותו ללא ראוי, ובמקומות שבהם יש תקנון משמעת המגדיר זאת - גם התנהגות לא הולמת".
קמיר ציינה כי לא יכול להיות ספק שהתנהגות כזו אינה ראויה כי היא מערבבת בין יחסים אישיים ויחסי הוראה וחינוך בדרך שעלולה להזיק לסטודנט/ית עצמו/ה ו/או לכל הסובבים. "אבל זה שהתנהגות אינה ראויה, אינה רצויה ועלולה להיות פוגענית, לא הופך אותה ל'הטרדה מינית אסורה על-פי חוק'. זה הופך אותה רק ללא ראויה, לא רצויה, ועלולה להיות פוגענית. חשוב מאוד שמוסדות אקדמיים (ואחרים) יגדירו התנהגות כזו כאסורה בקוד המשמעתי שלהם. אבל אין לבלבל בין עבירת משמעת לחוק מדינה, ובמיוחד כשהוא בעל היבט פלילי".
קמיר אומרת כי "על התנהגות לא ראויה כזו, אם היא מוגדרת ככזו בתקנון משמעת, יש בהחלט מקום להעמיד מרצה להליך משמעתי, ואם הוא נמצא אשם - לענוש אותו. במקומות בהם יש תקנון משמעת והתנהגות כזו מוגדרת כאסורה, ענישה סבירה היא הרחקה לתקופה, שלילת זכויות כלשהי ו/או חיוב לעבור הדרכה וללמוד את כללי ההתנהגות הרצויים למוסד. על התנהגות לא ראויה כזו אין מקום להביא אדם להתפטר ולהרוס את עתידו המקצועי".
לדברי קמיר, "אם בית דין קובע כי התנהגות כזו היא הטרדה מינית אסורה על-פי חוק - יש לערער, ולעתור לבג"ץ כדי להפוך את החלטתו. אם מוסדות מפרשים כך את החוק - יש לתבוע אותם כדי שמערכת המשפט תבהיר להם מה מותר ומה אסור. אם רוצים לשנות את החוק ולהפוך סקס להטרדה מינית - יש לפנות לבית המחוקקים (ואני איני ממליצה על כך)". בינתיים, מזהירה קמיר מפני "גלישה לפרשנויות מרחיבות שאינן מעוגנות בחוק, כי הן אינן "עושות סייג" לעבירה אלא הופכות על ראשו את שלטון החוק ונוגסות בזכויות האדם והאזרח".
כדי להסיר ספק הוסיפה וכתבה קמיר כי "עמדתי זו אינה צריכה להפתיע איש/ה: אני אוחזת בה מאז ומעולם, עוד טרם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, בשעת חקיקתו, ומאז ועד היום. הבעתי אותה בכל הקשר שחשתי שיש צורך להביעה, בעל פה ובכתב. חשוב למנוע הטרדות מיניות ולהגן מפניהן. להגן על נשים, על גברים, על צעירים וצעירות, ובוודאי על כפיפים וכפיפות. חשוב יותר לפעול על-פי כללי שלטון החוק ולהגן על זכויות האדם והאזרח/ית שלנו, התלויות בכך".
בסופו של דבר, סיכמה קמיר, "פגיעה בשלטון החוק במדינה דמוקרטית ליברלית היא גם פגיעה בזכויות האדם, ולכן בסופו של דבר תפגע גם בניסיון למנוע הטרדות מיניות ולהגן מפניהן. הטרדות מיניות הן פגיעה בזכויות אדם. הן פגיעה בכבוד אדם, בחירותו, בפרטיותו, בשוויון בין המינים ובזכויות הנגזרות מן הערכים הללו. אי אפשר לטפח את ההגנה מפני הטרדות מיניות אם מטביעים, בתוך כך, את ספינת זכויות האדם ושלטון החוק כולה".