קרן נויבך / צלם: איל יצהר
1. "המחדל היקר בתולדות המדינה", זעקה הכותרת של "דה-מרקר" בעקבות דוח המבקר על חוזה חברת החשמל עם מאגר הגז הטבעי תמר, שהצביע על עלויות עודפות של עד 8 מיליארד שקל בחוזה עם תמר. מיד אחרי זה, באופן אוטומטי, כפי שנעשה בשנים האחרונות, תפסה קרן נויבך טרמפ על הכותרת השגויה הזו (בשבילה קיים עיתון אחד במדינה והיא רוכנת עליו כמו על ספרי הקודש), וניהלה שוב דיון פופוליסטי עם חבריה לתקשורת, שהמסקנה, גם היא לא נאמרת בריש גלי, שהכול מושחת וכד'. אלו אותם חברים שחושבים בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר - תוך שנויבך לא מאפשרת לאף דעה אחרת להישמע, ואם היא בכל זאת מחליטה להשמיע אותה, היא עושה זאת רק כדי להלעיג, להגחיך אותה ולהתפרץ לדבריה, לעתים בגסות רוח - והכול במטרה מאוד פשוטה: לסתום את הפה לכל אלה שלא חושבים כמוה וכמו החבורה המיוחסת שלה - וכל זה נעשה, גבירותיי ורבותיי, באמצעות כספי המסים של כולנו, רק כדי להשמיע דעה אחת ויחידה ולנסות לכפות אותה על כולנו.
2. עובדתית, הכותרת "המחדל היקר בתולדות המדינה" אינה נכונה. המחדל של הסדר הקיבוצים, שהמילייה של נויבך וחבריה מגיע מתוך הקבוצה הזו, היה הרבה יותר גבוה - 20 מיליארד שקל, אבל אין סיכוי שנויבך וחבריה יטפלו במחדל ההיסטורי הזה, כפי שהם טיפלו במתווה הגז. הסיבה? כמובן, פוליטית. ויש עוד שורה של מחדלים חמורים שאפשר לכמת אותם ולהגיע להרבה יותר מ-8 מיליארד שקל, אבל זה השיבוש הפחות חמור באמירה הזו.
מי שקרא את דוח המבקר לעומק, זיהה שהשפה שם הרבה פחות נחרצת, הרבה פחות סוחפת, ובוודאי שלא משקפת את ה"מחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה". לטובת אלו שלא קראו את הפרשנות המצוינת של עמירם ברקת ב"גלובס", אני מביא את תמציתה.
ראשית, דוח המבקר מלמד אותנו שהסכם הגז מ-2012 עלה בזמן אמת בין 0.82 ל-1.5 מיליארד דולר יותר מהמחיר המקורי שעליו סוכם במכתב הכוונות שנחתם בין "תמר" לחברת החשמל ב-2009, בימים שבהם עוד הייתה במשק הגז תחרות חופשית (בין תמר לספקית הגז המצרי EMG). זה סכום שנשמע גדול, ממש גדול, אפילו ענק, אבל זה לא כזה סכום גדול במונחים של הסכמי גז. ראשית, מדובר בעלויות עודפות של עד 5 מיליארד שקל; שנית, כפי שהסביר ברקת, מדובר בסכום קטן יחסית להיקף הכספי הכולל של ההסכם שנע בין 18.5 מיליארד דולר ל-23.7 מיליארד דולר. כלומר, מדובר בתוספת של 4.6% ל-6.7% למחיר הגז, שמתורגמת להרבה פחות בתעריף החשמל כי עלות הגז היא בין שליש לחצי מההוצאה המוכרת בתעריף. השורה התחתונה היא שחשבונות החשמל שמשלמים הצרכנים התייקרו בין 1% ל-3%. זה המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה? נו, באמת. פופוליזם במיטבו, או שמא במירעו. עוד דוגמה מצוינת לתיווך גרוע, מעוות ואינטרסנטי של המציאות לציבור.
ברקת גם הסביר שההפרש הזה סביר בנסיבות הזמן, ואת זה הסברתי פה שוב שוב. ההסכם עם הספק המצרי התרסק, המדינה התחננה לגז כמה שיתר מהר, מס ששינסקי הוטל ועוד - תחת כל הנסיבות הללו הסכם הגז שנחתם אז היה סביר. מה שלא היה סביר מאוד היא התנגדות רשות ההגבלים לדרישת חברת החשמל, שכלקוח עוגן דרשה השוואת תנאים לכל חוזה עתידי שיהיה טוב משלה. הסעיף הזה נפסל, והוא זה שגרם נזק גדול מאוד. על זה נויבך לא תשוחח לעולם, כי זה לא משרת את האג'נדה שלה ושל חבריה.
3. וכעת לאחד המחדלים הגדולים ביותר במדינה, לא מחדל וירטואלי אלא מחדל-מחדל. ברקת נבר לפני זמן מה במסמכי הבוררות של EMG וממשלת מצרים וגילה שם דבר מדהים, שאותו חשף במאמר ב"גלובס" לפני כשבועיים. אני חוזר על מרביתו של המאמר פרי עטו של ברקת: כזכור, EMG פשטה את הרגל לאחר שחברות גז מצריות ממשלתיות, הפסיקו לפתע לספק לה גז ב-2012. התביעות שהגישה החברה נגד ממשלת מצרים ונגד חברות ממשלתיות, נידונות בכמה מקומות בעולם, ובחלק מהם כבר ניתנו פסקי דין לטובת EMG במאות מיליוני דולרים. האם מישהו ישלם? ספק.
בשנת 2011, בשיא פעילותה, החזיקה EMG בהסכמים לאספקת גז לצרכנים ישראליים - ובראשם חברת החשמל - בהיקף של כ-20 מיליארד דולר. העובדה שלחברה לא היה שום נכס, מלבד צינור גז והסכם סודי בלעדי ליבוא גז ממצרים, לא הפריעה לגופים מוסדיים בישראל לרכוש 4.2% ממניותיה, לפי שווי אגדי של 2.2 מיליארד דולר. בהתבסס על ההכנסות הצפויות מהסכמי הגז, הבנקים, בראשות דיסקונט, העניקו אשראי נדיב לקבוצת אמפל, החברה הציבורית של יוסי מימן, שהחזיקה ב-12% ממניות EMG.
הרומן הישראלי-מצרי הסתיים בפיצוץ, יותר נכון בסדרה של 12 פיצוצים, שאירעו במתקנים ובמקטעי צינור שונים לאורך מערכת הולכת הגז המצרית בסיני. בפיצוצים הראשונים, מיהרו המצרים לתקן את הנזק ולחדש את אספקת הגז, אבל חילופי השלטון במצרים שמו קץ לניסיונות התיקון.
באפריל 2012 ביטלו המצרים באופן חד צדדי את הסכם הגז עם EMG, למרות "הסכם מטרייה" מדיני שנחתם ב-2005 בין שר התשתיות דאז בנימין פואד בן אליעזר למקבילו המצרי, שבו התחייבה ממשלת מצרים להבטיח את אספקת הגז לישראל.
לצרכן החשמל הישראלי עלתה ההרפתקה הזאת בין 15 ל-20 מיליארד שקל (איפה נויבך וחבריה? זה לא אחד המחדלים הגדולים במדינה?), כשרוב הסכום נדרש כדי להציל את חברת החשמל מפשיטת רגל מיידית, לאחר שהחברה נותרה ללא גז, ונאלצה לרכוש במקומו סולר בעלות גבוהה בכמה מיליארדי דולרים. וכך ספגו צרכני החשמל התייקרות של 30% בתעריפי החשמל (שוב, זה לא מחדל בעיני נויבך וחבריה?). גם חסכונות הפנסיה של אזרחי ישראל ספגו מחיקה של 350 מיליון שקל, ובנק דיסקונט עדיין נאבק לגבות חוב של 70 מיליון דולר מאמפל.
לפי פרסומים, שאף גורם ישראלי רשמי אינו מוכן לאשר או לגבות, הגישה חברת החשמל תביעה לבוררות, ואף זכתה בסכום של 1.7 מיליארד דולר כפיצוי, אך הניסיונות לממש את פסק הדין לא מתנהלים במלוא המרץ, לאור חשיבותם האסטרטגית של יחסי ישראל ומצרים.
וכעת לריח המסריח שעולה מכל המחדל: את השחיתות העמוקה שמאחורי העסקה בין EMG לשלטונות מצרים, כך חשף ברקת, ממחיש נתון אחד שנחשף בהליכי הבוררות: המחיר שבו הסכימה מצרים למכור את הגז ל-EMG - בין 0.75 ל-1.5 דולר ליחידת חום. מדובר במחיר הפסד. כלומר, מחיר שבו מסבסד הציבור המצרי את רווחי EMG וכל המקורבים הקשורים לחברה. זה גם היה הבסיס לאחד משני האישומים העיקריים במשפטו של נשיא מצרים חוסני מובארק, שזוכה בסופו של דבר מחמת הספק.
יוסי מימן, לשעבר בעל מניות פעיל בערוץ 10, הסתבך בפרשיית שוחד לכאורה בפרו ועל-פי פרסומים ב"כלכליסט" מבוקש שם לחקירה. כל העסקה הממש "מסריחה" הזו, כל המחדל הענק הזה, חמקו, ראו איזה פלא, מעיניה של נויבך וגם מעיניו של רביב דרוקר, שמשווק את עצמו כתחקירן העל של ישראל. מסתבר שיוסי מימן הוא האתרוג של נויבך את דרוקר ושותפיהם לדרך.
גילוי נאות: ערוץ 10 הגיש נגד כותב שורות אלה תביעה אישית בהיקף של 200 אלף שקל בטענת לשון הרע, בעקבות מאמר שעסק בהלוואה שנטל הערוץ מהמדינה. כתב ההגנה טען מנגד שמדובר בתביעת השתקה והנושא הועבר לגישור. מאוחר יותר, דרש הכותב להסיר מתוכנית "המקור" של רביב דרוקר, ברוך קרא ואיתי רום, ארבע שקופיות שהתייחסו אליו בכתבה על אליעזר פישמן בטענה שהן הוצאות דיבה ולשון הרע חמורה ביותר. שקופית אחת הוסרה לאחר שהתבררה כשגויה לחלוטין ועניינן של שלוש השקופיות האחרות יועבר להליך הגישור
eli@globes.co.il