זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת ובתמים עד כמה העיתונאית שלי יחימוביץ' מחויבת לעובדים. מחויבת בכל מאודה. לא מן מהשפה ולחוץ אלא מהכליות ופנימה. כמה דקות לפני כן, הסתיים שידור "שש עם", ששלי הגישה בערוץ 2, ואני רואיינתי על-ידה על ההסכם שחתמנו שעה קלה לפני כן עם הנהלת סופר-פארם, במסגרת המאבק על זכות הקופאיות לשבת. עמדנו שנינו מחוץ לאולפנים בנווה-אילן. לתומי סברתי שההישגים שלנו במאבק היו טובים למדי בהתחשב בנסיבות, אבל שלי זעמה. "זה הסכם כניעה!" היא ירתה לכיווני את מה שלא העזה לומר בשידור, "היית צריך להמשיך במאבק עד שהן יקבלו את הזכות לשבת".
מכאן החל שטף הולך וגואה של טענות וטיעונים שלא הצלחתי להשחיל לתוכו ולו מילת סנגוריה אחת. אחרי כמה דקות, הפסקתי גם לנסות. זה היה כשהבנתי ששלי ממש כואבת את השפלת הקופאיות ומזדהה לחלוטין איתן. היא לא הגנה עליהן מכיסא הכוכבת של ערוץ 2, היא לא ריחמה עליהן כאאוטסיידרית שבאה לרגע, היא באמת הייתה אחת מהן.
זה היה בסוף 2004. 3 שנים לאחר מכן, כשיחימוביץ' נבחרה לכנסת, "חוק הקופאיות" (חוק הזכות לעבודה בישיבה) יהיה הראשון ששלי תעביר. שלי לא שכחה אותן, ולא ויתרה גם לי. זה יהיה חוק ראשון מתוך קרוב ל-50 חוקים בתחום העבודה. בחלקם הייתי מעורב גם אני, ואוכל להעיד שכולם יצאו מאותה בטן מתהפכת, מאותן כליות כואבות ומאותו ראש שמסרב להרים ידיים אל מול עוול וחוסר צדק. כולם נכתבו באותו להט ומתוך אותה אמונה יוקדת, כמו היו הם החוק הראשון. זה נכון לגבי החוקים שהיא העבירה, וזה נכון שבעתיים לגבי חוקים פוגעניים שהיא ביטלה, וגזירות שהיא הצליחה להעביר מן העולם (כמו מניעת הפרטת מעונות לחוסים והמאבק על אוצרות הטבע מול טייקוני הגז).
מה שנדיר בעיניי הוא, שלמרות הדרך הארוכה ששלי עשתה בתחום ואינסוף הקבלות שהיא ניפקה, שום דבר לא הפך לאוטומטי עבורה. גם היום, היא ממשיכה עדיין להתחבט לגבי מה נכון ומה מוטעה, מה יועיל לעובדים ולעובדות שהיא מבקשת לייצג ומה יפגע בהם. כך, למשל, לאחרונה עבדנו יחד בנושא העלאת גיל פרישת נשים מהעבודה. שום עמדה ששלי הציגה לא התקבלה באופן שרירותי. כל דבר מחייב אצלה בחינה לעומק. בחינה אל מול קרקע המציאות ולא רק אל מול שקפי האקסל שכתבו ה"מומחים". רק כך שלי מגבשת את דעתה, לא נותנת לשום פיתוי או שיקול זר להפריע לה.
נוסיף לכך את כישוריה הביצועיים והפוליטיים, את היכולת הרטורית הנדירה, את הבולטות הציבורית, את חוט-השדרה הערכי ואת אהדת ההמונים, ולא יכול להיות ספק שהיא האדם הנכון לשבת על כיסא המזכ"ל בבית ברחוב ארלוזורוב בת"א, ולהשיבו לימי התפארה שלו, כשציבור העובדים בישראל לא היו "המון גלמוד" אלא הכוח המוביל את החברה.
אז כן, אני רוצה לראות בבית שברחוב ארלוזורוב אדם שלא מצליח להתגבר על זעמו כשהוא מרגיש שנעשה עוול לעובדים, אדם שכואב בבטנו באמת את כאב דיכוים, אדם שנשאר נאמן לצו מצפונו ולא מוותר לאיש, גם לא לחבריו הקרובים שהולכים איתו דרך ארוכה כבר שנים רבות, כמוני. אני רוצה אדם שגם אחרי עשרות שנים נסער מכל עוול שהוא נתקל בו כבפעם הראשונה. אני רוצה אדם שלא עובד בהגנה על העובדים, אלא הוא באמת מגינם. אני רוצה אדם שמאמין שלעובד מגיע לא רק לחם, אלא גם שושנים. בקיצור, אני רוצה לראות שם את שלי.
■ הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו.