פריצה לבית / צילום: Shutterstock
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נפתחו במשטרה בשנת 2015 כ-3,000 תיקים בגין עבירות של התפרצות לבתים, לדירות ולבתי עסק. ניתן לשער כי התרחשו פריצות רבות נוספות, אשר לא דווחו או שלא נפתחו בגינן תיקים במשטרה. חלק גדול מהאזרחים מגנים על עצמם באמצעות פוליסה שמעניקה כיסוי ביטוחי לאירוע וממזערת את הנזקים ככל שניתן.
לעתים אירועי הפריצות נגמרים בכי רע - רק לפני מספר ימים נפצע קשה גבר כבן 50 לאחר שהפתיע פורץ בדירתו. נשאלת השאלה, האם מבוטח חייב לסכן את חייו על-מנת לעמוד בהוראות הפוליסה כתנאי לקבלת פיצוי כספי וכיסוי ביטוחי?
שאלה זו התגלגלה לאחרונה עד לפתחו של בית המשפט העליון. חברה מסוימת ("התובעת") ניהלה בית עסק בפתח תקווה ליבוא ויצוא של מוצרים מתחום תעשיית הקירור, האוורור ומיזוג האוויר. התובעת התקשרה עם חברת ביטוח בחוזה לביטוח הנכס, בין השאר בגין נזקי תכולה ומלאי, לרבות סיכוני פריצה ושוד.
המבטחת הציבה תנאי לכיסוי הביטוחי, לפיו כנגד סיכוני פריצה יש להתקין אמצעי מיגון שונים, כדוגמת התקנת מערכת אזעקה המחוברת למוקד אזעקות, לרבות שירותי סיור. אמצעי המיגון כללו גם זימון של מורשה מטעם התובעת לביצוע בדיקה פיזית ופנימית של הנכס, בכל אירוע אשר בגינו מתקבלת קריאה משני אזורי גילוי פריצה ממוקד האזעקות. מנהל התובעת הוחתם על התחייבות לקיום תנאי המיגון.
לילה אחד פרצו אלמונים לנכס, ורק בבוקר שלמחרת התחוור לעובדי התובעת כי התרחש אירוע פריצה שנזקיו מסתכמים בסכום של כמיליון שקל.
התובעת פנתה למבטחת ודרשה לקבל תגמולים מכוח הפוליסה. המבטחת חקרה את האירוע במטרה לברר לעומק את נסיבותיו, ובסיום הליך החקירה שלחה מכתב דחייה לתובעת. המבטחת נימקה את דחייתה בלשון זו: "תנאי להגעת מורשי כניסה בכל מקרה של קבלת קריאת אזעקה לפריצה מהמוקד משני אזורי גילוי להגיע לבדיקה פיזית פנימית - לא קוים". המבטחת טענה למעשה כי מורשה פתיחה מטעם התובעת לא נכנס פיזית לתוך בית העסק לביצוע בדיקה פנימית, ומשום כך אין התובעת זכאית לתגמולי ביטוח.
לאור דחיית הדרישה הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום וביקשה לקבל תגמולי ביטוח בגין הנזקים שנגרמו לה עקב האירוע. התובעת טענה כי מורשה מטעמה אכן הגיע לנכס בסמוך לאירוע, לאחר קבלת קריאה ממוקד השמירה. אותו מורשה ערך בדיקה חיצונית יחד עם סייר של מוקד השמירה. השניים לא הבחינו בממצאים חריגים ולא ראו סממנים של פריצה, ולכן עזבו את המקום.
עוד נטען כי דרישת המבטחת לערוך סיור פיזי ופנימי בנכס היא דרישה מוגזמת, אשר עלולה לסכן חיי אדם.
המבטחת טענה להגנתה כי היא למעשה פטורה מחבותה, הואיל והתובעת לא עמדה בתנאי הפוליסה, ולפיכך יש להורות על דחיית התביעה. המבטחת הוסיפה כי אילו התובעת הייתה מקיימת את תנאי הפוליסה, האירוע היה נמנע.
בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן המורשה מטעם התובעת לא הציג כל הסבר לכך שהוא נמנע מלערוך בדיקה פנימית של הנכס לאחר שהתקבלה קריאה במוקד השמירה. המורשה לא טען למעשה כי הוא נמנע מביצוע הבדיקה הפנימית מחשש לשלמות גופו או לביטחונו. מן הראיות עלה, לפי פסק דינו של בית משפט השלום, כי ביצוע בדיקה פנימית של הנכס לא היה מעמיד את המורשה בסכנת חיים, הואיל ובשלב הגעתו למקום, הפורצים כבר לא שהו בנכס. מהראיות עלה כי הפורצים פגעו תחילה במערכת האזעקה, עזבו את המקום - ורק בשלב מאוחר יותר פרצו לנכס. המורשה ידע כי תכלית הגעתו לנכס היא לשם ביצוע בדיקה פיזית ופנימית.
בית המשפט הוסיף כי התובעת תבעה בעבר תגמולי ביטוח מהמבטחת בגין אירוע פריצה אחר. לאחר אותו אירוע הודגשו התנאים לכיסוי הביטוחי, והתובעת התחייבה לקיימם.
עוד נקבע כי המבטחת עמדה בנטל להוכיח ששום מבטחת סבירה אחרת לא הייתה מסכימה לבטח את התובעת בהיעדר תנאי המיגון. לאור הנימוקים הללו התביעה נדחתה (בית משפט השלום, הרצליה, 36920-11-12).
חשש אמיתי או מפוברק?
התובעת לא הרימה ידיים והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. התובעת טענה כי התנאי לקיום בדיקה פיזית ופנימית בנכס אינו חוקי, אינו מוסרי ואינו סביר. לפיכך, טענה, יש לבטל את הדרישה, שמשמעה סיכון חיי המבוטח, ואין להתיר לחברות הביטוח להתנות את הכיסוי הביטוחי באמצעי מסוג זה. אי-קבלת טענות התובעת עלול להוביל, לטענתה, למצב בו מבוטחים יידרשו להגן על רכושם בגופם.
בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בממצאים שקבע בית משפט השלום. עוד צוין כי אין מחלוקת שהמורשה מטעם התובעת לא חשש לחייו, ולא הייתה כל מניעה לבצע בדיקה פנימית בנכס. לפיכך הערעור נדחה (בית המשפט המחוזי, תל-אביב, 9055-02-16).
התובעת לא השלימה עם הכרעותיהם בתי המשפט (השלום והמחוזי) והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. התובעת שבה על טענותיה וגרסה גם כי אילו הייתה מבינה את משמעות התנאי, היא לא הייתה מקבלת אותו.
בית המשפט העליון דן בבקשה וקבע כי המקרה דנן אינו עומד בתנאים לקיום ערעור בגלגול שלישי. כלשונו של בית המשפט העליון: "איני רואה מקום להתערבות בקביעת בתי המשפט הקודמים, על יסוד הלכת סלוצקי, כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה כדי לפטור את עצמה מן החובה לשלם תגמולי ביטוח למבקשת".
בית משפט השלום וכן בית המשפט המחוזי קבעו כי חברת ביטוח סבירה לא הייתה מבטחת את התובעת לולא קיומם של התנאים לכיסוי הביטוחי. נסיבות המקרה מעידות על כך שאם התובעת הייתה מבצעת בדיקה פנימית של הנכס, קרוב לוודאי שדבר הפריצה היה מתגלה, והאירוע היה נמנע.
בית המשפט העליון ראה לנכון לציין כי התובעת קיבלה בעבר תגמולי ביטוח בגין אירוע פריצה קודם. לאחריו חתמה התובעת על התחייבות לקיום תנאי הפוליסה, ולמעשה היא לא קיימה אותם.
בית המשפט העליון הדגיש כי המורשה מטעם התובעת לא טען כי חשש לבצע בדיקה פנימית של הנכס. על-פי הראיות הוכח כי הפורצים לא שהו בנכס בעת הגעת המורשה למקום. העליון ציין כי כאשר יש חשש לסיכון עצמי, ניתן לערוך את הבדיקה בסיוע המשטרה, ואין לדרוש מאדם השומע קולות ותנועות בנכס, החושש שמצויים חמושים בתוכו, להיכנס פנימה.
בית המשפט העליון דחה את הבקשה (בית המשפט העליון 2000/17).
המקרה המתואר בכתבה מדגיש את החשיבות של עיון בהוראות הפוליסה ובקיאות בכל החריגים והתנאים לקיומו של הכיסוי הביטוחי. ככל שאנו לא מסכימים לתנאי כזה או אחר, השלב הנכון לתקוף אותו הוא בשלב המשא-ומתן החוזי, טרם הנפקת הפוליסה - ולא בשלב בו אירע כבר מקרה הביטוח (והסוסים כבר ברחו מן האורווה).
■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע, הדר ושות' ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.