גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

זכויות / איור : תמיר שפר

א.

האם אישי ציבור בישראל הם חלק מהציבור הישראלי? לפי בית המשפט העליון, שרת המשפטים ומפכ"ל המשטרה, התשובה היא לא; הם אינם חלק מהציבור - הם מעליו, מורמים מעם. אל מגוון ההטבות, המוצדקות והמוצדקות פחות, שאותן מקבלים אישי הציבור שלנו, נוספה לאחרונה עוד אחת: את מנוחתם אסור להטריד ואסור להתקרב אליהם במטרה לנסות להשפיע על שיקול דעתם המקודש והטהור. מהיום, רשמו לפניכם, אין להפריע את מנוחת אישי הציבור בישראל. ביתם הוא מבצרם ואם תתקרבו אליו עם שלט, מגפון או סתם ככה עם כפכפים ודעה, סיכוי סביר ששוטרים ירביצו לכם מכות.

זה לא אני אמרתי, זה בג"ץ: ב-27 באפריל, אחרי הפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, שבמהלכן הוכו מפגינים ונעצרו, כתב בית המשפט: "הפגנה או עצרת מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור כאשר קיימת חלופה אפקטיבית (כגון משרדו) מקימה חזקה כי התכלית, לפחות העיקרית, של ההפגנה או משמרת המחאה אינה מימוש חופש הביטוי והמחאה, אלא ניסיון להשפעה לא לגיטימית על איש הציבור במילוי תפקידו על-ידי יצירת לחץ אישי עליו ועל בני משפחתו, ועל כן פעילות כזו אינה חוסה תחת ההגנה על חרות ההפגנה".

אתם הבנתם את זה? בג"ץ מפריד, כאילו שאפשר, בין חופש הביטוי למימושו. איזה יופי. אזרחיות ואזרחים יקרים, יש לכם חופש ביטוי - אבל לממש אותו זה כבר סיפור אחר. תפקיד בית המשפט הוא לא להגן עלינו מפני שרירות הלב של המדינה - תפקידו הוא להגן על המדינה מפנינו, שלא נפריע לה. תפקיד המשטרה הוא לא לאפשר הפגנות: הוא למנוע אותן.

חופש הביטוי הפך להיות קצת כמו הר הבית או נרות חנוכה: מקום קדוש, אבל אסור להתקרב אליו. מותר להסתכל בו ולהתפעל, אבל אסור להשתמש. חופש ביטוי בלי מימוש הוא לא חופש ביטוי ומדינה בלי חופש ביטוי היא לא דמוקרטיה.

ב.

לשרת המשפטים לא הספיקה החלטת בג"ץ והיא זירזה בתחילת השבוע את המפכ"ל, שימהר ליישם את ההחלטה, שחס וחלילה לא תוטרד עוד מנוחת מעמד האצולה. המפכ"ל, מצדו, מיהר גם הוא והעביר הנחיה למשטרה לא להתיר עוד קיום הפגנות מול בתים של נבחרי ציבור ופקידים בכירים.

זה לבד אמור ללמד אותנו כל מה שצריך לדעת: הייתה הפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי; ידו של המפגין מני נפתלי, אב הבית לשעבר בבית ראש הממשלה, נשברה (לטענתו בגלל אלימות משטרתית, ואני מאמין לו, לפחות בזה); הוא נעצר והובהל לבית החולים כשהוא באזיקים. אז במקום לבדוק ולהעניש את מי ששבר את ידו, במקום לחקור מי אוזק אדם בשעת כאבו - אוסרים על קיום ההפגנה, ועל כל ההפגנות הבאות. שחלילה לא יתפתה אחד מהשוטרים לשבור את ידו של מפגין שמבקש להפעיל לחץ "אישי ולא לגיטימי" על איש ציבור. לא, כי יד שבורה ומעצר של אזרח מהשורה הם לחץ לגיטימי ולא אישי בכלל.

המשטרה טענה בתגובה כי "בג"ץ קבע כי לא נפל כל פגם בפעולות שלנו". איזו הפתעה. הרי כולכם עובדים יחד בסימביוזה מופלאה - אחד דופק את האזרח, השני מרביץ לו כשהוא מפגין והשלישי מצדיק את השני כדי לשמור על הראשון. אתם רוצים להפגין, שואלת אותנו המדינה, אין בעיה. רק תעשו את זה רחוק ממושא ההפגנה שלכם, כדי שחס וחלילה היא לא תשפיע עליו ועל דעתו.

יאיר לפיד צדק. כבר לפני ארבע שנים הוא הזהיר את המוחים כי "לא נולד המגפון שישמעו בישיבת הממשלה". אנשים פרשו את דבריו כניתוק והתנשאות, אבל הוא היה הראשון שזיהה. השרה שקד, המפכ"ל אלשיך ושופט העליון מזוז רק יישמו את אמירתו ודאגו שאת המגפון לא ישמעו. נקודה.

ג.

כמפגין מנוסה יחסית, אני יכול לומר לכם שהפגנה מול ביתו של איש ציבור היא מהסיטואציות המביכות ביותר - עומדים מעט אנשים בסביבה אדישה במקרה הטוב ועוינת במקרה הרע, ומשמיעים את קולם. אנשים מתעלמים ממך, מזלזלים בך, צועקים עליך, לפעמים גם זורקים משהו מהמרפסת.

ומצד שני, זו גם הפגנה אפקטיבית ביותר. זו הזדמנות טובה לפגוש אנשים שלא מכירים את הסוגיה, לדבר איתם, להסביר להם, לשכנע, וכן - להפעיל לחץ. הרי זו מהותה של כל הפגנה מאז ומעולם. אתם יודעים איך קוראים להפגנה שלא נועדה להפעיל לחץ? מסיבה.

והלחץ המופעל, ברוב המוחלט של המקרים, הוא הרבה יותר מלגיטימי - הוא הכרחי. זה מחיר המינימום שאיש ציבור צריך לשלם על בחירתו. הוא וגם משפחתו, עד כמה שזה יכול להיות לא נעים. כמובן שצריך לשמור על כללים. כולם יסכימו שאסור לנהוג באלימות, להשחית וכד' - זה גבול הלגיטימיות - אבל עצם המחשבה שאסור להפריע לאיש ציבור בביתו היא מטורפת. הרי להם מותר להפריע לנו איפה שהם רוצים ומתי שהם רוצים.

הכי מצחיק שבג"ץ שולח אותנו להפגין מול המשרדים שלהם. ראו דברי יאיר לפיד לעיל. בג"ץ הרי יודע מניסיונו שהפגנה מול משרדים נשמעת בקושי, שסביב המשרדים כמעט אין אזרחים, אלא רק עוד משרדים; הוא בעצם מעקר את ההפגנה מתוכן, ממהות, ועוד קורץ תוך כדי לאישי הציבור.

הם מרחיקים את עצמם מאיתנו עוד ועוד. הרי גם ככה הם מוקפים מאבטחים, יועצים, דוברים, עוזרים ומה לא. המקום היחיד שאתה עוד איכשהו יכול להשיג אותם זה בבית, במקום לחייב אותם להתקרב ולהתייחס אלינו - מחייבים אותנו להתרחק מהם.

אם אני בג"ץ, אני מחייב את אותם אישי ציבור ופקידים בכירים לרדת אל המפגינים ולהקשיב להם. אם אני בג"ץ, אני מחייב את המשטרה לאשר כל הפגנה כל עוד אינה פוגעת באופן מהותי בציבור (ולא, הפגנה של שעה וחצי מול בית אינה פגיעה מהותית, גם לא באומללים שאתרע מזלם להיות שכנים של איש ציבור).

אם אני בג"ץ, אני מחמיר במיוחד בעונשם של שוטרים שהפעילו אלימות נגד אזרח מפגין. הטענות הן כמובן לא רק לבג"ץ - הן בעיקר אל אישי הציבור ונבחריו שעושים ככל יכולתם לנתק את עצמם ממנו ועל-ידי כך פוגעים בכולנו פגיעה גדולה בהרבה מפגיעתה של הפגנה זו או אחרת.

זו פגיעה בחופש שלנו.

ד.

והפגיעה לא נגמרת כאן. פגיעה אחרת, קטנה יותר אך מהותית לא פחות, נרשמה גם היא: המשנה ליועץ המשפטי שיגר מכתב ובו הבהרה - עד שנתיים מאסר בפועל עשויים להיגזר על בני זוג העורכים טקס נישואין פרטי (כלומר, ללא הסמכת הרבנות וללא רישום מסודר בלשכות הנישואין) ואף על עורך הטקס. כן, ממש ככה: מתברר שתיקון החוק לפקודת נישואין וגירושין משנת 2013 מתייחס לזוגות שלא רוצים קשר עם הרבנות כאל עבריינים פליליים, ממש כאילו נישאו לקטין ללא רצונו, וכך גם לעורך הטקס.

אני עורך טקסים כאלה מדי פעם. הידיעה שצפויות לי שנתיים מאסר על שאני לוקח חלק בשמחתם של אנשים שלא מעוניינים, כמוני, בשום קשר עם הרבנות, משעשעת אותי עד מאוד וכבר התחלתי לראות סרטי כלא ולאכול טורטית כדי להיכנס לאווירה.

אבל העניין פה הוא לא השעשוע שלי. העניין פה הוא, שוב, פגיעה בחופש שלנו. בחופש הביטוי, בחופש הדת, ומעל הכול - בחופש האהבה. זה שוב אותו דבר: במקום להיכנס במוקדי הכוח ולתת לאזרח את הזכויות הבסיסיות המגיעות לו, כל מה שנעשה פה בעקביות מעוררת הערכה, זה לשלול מאיתנו עוד ועוד חירויות ולתת לממשל עוד ועוד כוחות.

טוב לא יכול לצאת מזה. היום זה מני נפתלי, מחר זה זוג מאוהב, מחרתיים זה אתם. צאו להפגין.