נשים בגיל פרישה / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על פנסיה ועל פרישה מעבודה? הרי בעשורים הראשונים לחיי העבודה שלנו אנחנו מתעלמים מהנושא לגמרי, דוחים אותו או במקרה הטוב שמים אותו על אש קטנה ומפרישים לקרן שתשמש אותו ביום ההוא, כשיגיע. ויום אחד הוא אכן יגיע, ואז השאלה אם אתם מוכנים תקבל משמעות, לא רק מבחינה כלכלית.
בשנים האחרונות, לאור השינויים בעולם העבודה, כבר התרגלנו לכך שיש שיח על קריירה באמצע החיים, אבל מתברר שהשיח לא נעצר כאן. כשארגונים העוסקים במי שמוגדרים "זקנים" מנהלים "שיח קריירה", ברור שמשהו חדש קורה כאן. לפני כשבוע הציג אשל, האגף בג'וינט שעוסק בזיקנה, בכנס השנתי שלו את ההתפתחות שחלה לאורך השנים בנושאים שמעסיקים את גילאי 60 עד 120 - נושאים לא מפתיעים כמו טיפול, תמיכה, בדידות והכנה לפרישה. אבל השנה, בכנס שעסק במעברים בזיקנה, היה גם מושב שכותרתו "העולם העתידי: הזדמנויות לזקנים במעברי פנאי ועבודה". בארגון, שחלק מתוכנית החומש שלו הוא התמקדות בזקנים העצמאיים, מבינים שיש חשיבות גדולה לשיח הזה, כי אנשי המקצוע מתחום הזיקנה ושותפיהם מהמגזרים השונים אינם מורגלים בשיח על ההזדמנויות ששוק העבודה מזמן בעשורים שלאחר גיל הפרישה הפורמלי.
שימו רגע בצד את העניין הכלכלי. עבודה, לרבים מאיתנו, איננה רק פרנסה. אנחנו שואבים ממנה סיפוק, היא נותנת לנו משמעות ומספקת מערכת חברתית. לאורך שנים רבות היא כרטיס הביקור שלנו, חלק מהזהות. נכון, הרצונות שלנו משתנים לאורך השנים, וכך גם תחומי העניין, החשיבות שאנחנו מייחסים לשעות הפנאי, והרצון או היכולת לעבוד בקצב ובעומס שונים. אבל המעברים האלה אינם מעברים של הכול או לא כלום. לעומת זאת על פרישה הורגלנו לחשוב כעל מעבר מאחד לאפס, שהוא מקובל ואף רצוי.
אליזבת פידלר, מחברת הספר Women Still at Work: Professionals Over Sixty and On the Job, החלה לחקור את הנושא לאחר שגילתה בגיל 60 שמכריחים אותה לפרוש, בניגוד לרצונה. "שמו אותך על המדף", "הוציאו אותך למרעה", "שלחו אותך אל השקיעה" - כל אלה אמירות שמתארות את התחושה של אנשים שמכריחים אותם לעזוב מקום עבודה, לצאת לאבטלה בלי קשר ליכולות, להשכלה, לניסיון שלהם. פידלר טוענת בספרה שעד 2030, אישה בת 65 בארה"ב צפויה לחיות עוד כ-19 שנה בממוצע וגבר עוד כ-16, ומספרם של בני ה-65 פלוס באוכלוסייה יוכפל. השתתפות בני 65 בשוק העבודה צפויה לגדול במהירות גבוהה פי עשרה מסך הגידול בשוק העבודה. כלומר, יש אוכלוסייה הולכת וגדלה של אנשים שאנחנו היום מגדירים "זקנים" שממשיכים לעבוד לא בגלל הצורך בפרנסה, אלא כי הם לא רוצים להפסיק, ויותר מזה, הם חוששים מה יקרה אם יעשו כן ומעלים שאלות כמו "מה אני אעשה" או "מי אני אהיה אם לא תהיה לי העבודה שלי". פידלר מצאה ששביעות רצון מהעבודה הייתה הסיבה העיקרית להישארות בשוק העבודה אחרי גיל הפרישה, וכך גם הרצון להשתמש ביכולות, בהכשרה, ולא פחות חשוב, תחושת המשמעות.
מתברר שדווקא מי שפעיל ומחובר למקום העבודה ימשיך לעבוד שנים רבות יותר. אם אתם שונאים את המנהל שלכם, לא אוהבים את האנשים שעובדים לצדכם או את סביבת העבודה, או שחזרה לעבודה אחרי סוף שבוע מלחיצה אתכם, סביר להניח שתחפשו דרכים לפרוש מוקדם ככל האפשר. אבל אנשים שמבחינתם עבודה היא עיסוק חיובי רואים בה חלק בלתי נפרד גם מחיי ההתבגרות ומוצאים בה משמעות ותגמול, לא רק כספי. והם לאו דווקא ממשיכים באותו מסלול שבו עבדו כל השנים. בספרה, פידלר נותנת דוגמאות של אנשים שניצלו את הידע שרכשו ועברו ללמד או לייעץ, או של אנשים שיצאו לעבוד במסגרות חדשות המאפשרות להם לעסוק בתחומים משמעותיים להם אבל לא היו במרכז העשייה במשך רוב שנות הקריירה. אחרים ששוחחה איתם דיברו על היכולת לחנוך אנשים בתחילת דרכם המקצועית, לתת משהו חזרה בעזרה לצעירים. היא ממליצה לעבוד בתחום שאוהבים, עם אנשים שאתם מעריכים ומעריכים אתכם.
בטור הזה, אנחנו לרוב עוסקים במה שאדם יכול לעשות כדי לנהל קריירה בעולם העבודה המשתנה, אבל לגבי קריירה אחרי גיל פרישה יש מקום לשאול מה המדינה יכולה לעשות כדי לעודד את הארכת חיי העבודה.
ב-Eurofound, קרן של השוק האירופי המשותף לשיפור תנאי המחיה והעבודה, גיבשו אוסף של שאלות שנועדו לבחון עד כמה הסביבה במדינה עוזרת או מפריעה להארכת חיי העבודה. השאלות נוגעות להיבטים שונים של שוק העבודה שעשויים להיות חסמים: עד כמה גמישה המערכת הפנסיונית והאם היא מעודדת את הארכת חיי העבודה או פרישה (במקרה הרע) או פרישה מוקדמת (במקרה הרע מאוד), או שפשוט אינה מספקת את התמריצים לדחות פרישה (תמריצים כאלה יכולים להיות לדוגמה הגדלת הפנסיה הצפויה בכל שנה של עבודה מעבר לגיל הפרישה, בניגוד למצב שבו יש תקרות שמעבר להן אין טעם להמשיך לעבוד); האם מערכת המס מעודדת המשך עבודה, לדוגמה בשילוב קבלת פנסיה חלקית או קצבאות; האם חוקי העבודה מעודדים גיוס מבוגרים או מעודדים אותם להקים עסקים עצמאיים ולעבוד כפרילאנסים; מהו גיל הסף להגדרת הפליית מבוגרים; האם חלה חובה לצאת לפנסיה; והאם יש גישה לכספים ולתשתיות לצורך הקמת פעילויות חדשות.
מעבר לרשימת החסמים הזאת, יש חסם הטכנולוגיה. קבוצות אוכלוסייה גדולות מחזיקות ביכולות שהתיישנו, ולכן יש חשיבות לאמץ מדיניות הכשרה לאורך כל חיי הקריירה, המאפשרת גם הארכה של חיי העבודה. המדיניות צריכה להיות כזאת שכבר באמצע החיים, כ-20 שנים לפני גיל הפרישה, עובדים ירכשו יכולת למידה ומוביליות מקצועית, כך שיוכלו להיכנס לתפקידים ולצאת מהם ולהסתגל לארגונים ולצורות העסקה שונות. ככל שעובד יתנסה במהלך חיי העבודה שלו באופנים רבים יותר של העסקה, יידע להיות גם עצמאי וגם שכיר, יידע להתעדכן ולהחליף מקצוע - כך הסיכוי רב יותר שיוכל לעבוד שנים רבות יותר ולא ימצא את עצמו במבוי סתום בגיל הפרישה הפורמלי.
בקרן גם מעלים שאלות הנוגעות לתנאי העבודה: הגמישות בשעות, האפשרות לעבוד בחלקיות משרה, הנגישות וכדומה. כל אלה משפיעים על הרצון והיכולת של אנשים להמשיך לעבוד.
ויש גם הרובד התרבותי: איך נתפסת פרישה מוקדמת, האם יש עידוד והערכה לתרומה של עובדים מבוגרים, לניסיון, ליכולות.
"אני מאחלת לך שתהיי זקנה" - את המשפט הזה אמרה בפאנל מנהלת עמותת הוותיק גליל מערבי לדוברת אחרת שהתנגדה לשימוש במילה "זקן" בהקשר של עולם העבודה. אנחנו הרי מאחלים לעצמנו כל יום הולדת "עד 120" ועם זאת מגדירים חצי מהתקופה הזאת, מגיל 60, את האדם כ"זקן". אז לצד האיחולים לאריכות ימים, כדאי לחשוב איך נרצה שהימים האלה ייראו ולהתכונן לכך. גם בהקשר האישי וגם בהקשר הציבורי.
*** הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com