רצועת עזה / צילום: רויטרס
ב"הארץ" התפרסם זה לא כבר האפיון הבא של חמישה ביוני 2017: "50 שנה לאסון היהודי הגדול ביותר מאז השואה". קשה להאמין למקרא באתוס הזה, שנביבות וזדון משמשים בו בערבוביה. מתי כבר יהיה שלום, ונוכל להפסיק לקרוא לך משורר, אמר פעם עמוס קינן על מקניט אחר.
אבל בנפרד מן הפולמיקה הזו, יום השנה ה-50 אמנם מזמן לנו הרהורים היסטוריים. לרוע המזל, אנשים כבדי-משקל בהרבה מן הנ"ל מטביעים את זיכרוננו במפלים של היסטוריה רוויזיוניסטית, שחוט של חוסר אמפתיה משוך לאורכה. הם אומרים על מלחמת ששת הימים שהייתה מלחמת-שווא, שישראל לא עמדה בסכנת נפשות, שגירוש כוח האו"ם מסיני וכיבושו בידי מצרים לא חייב תגובה.
הם טועים טעות כמעט קלאסית. הם מבלבלים סיבה ותוצאה. מאחר שהם מבקרים את התוצאות ארוכות-הטווח של המלחמה - כיבוש, סיפוח, קולוניזציה - הם תולים קולר של חטא בצווארה של המלחמה עצמה. הם אינם מועילים לעניינם, והם אינם מועילים לעניינו של הציבור.
מלחמת ששת הימים הייתה אקט האיפשור. היא אמנם לא סיימה את הזיית-הצלבנים של המרחב הערבי-אסלאמי, אבל היא דחתה את מימוש ההזיה במידה שהספיקה להתחלת תהליך פיוס. צבאית, היא הייתה האפילוג ההכרחי, הבלתי-נמנע, של 1948.
צריך לסמוך על שיעורים פנומנליים של שכחה, כדי לתאר את מלחמת ששת הימים כמלחמת-ברירה; או כדי לטעון, שנצחון מסיבי היה בלתי נמנע. אמנם הביון האמריקאי אמר לנשיא לינדון ג'ונסון ביוני 1967, שהישראלים ינצחו בקלות. אבל זה בדיוק מה שהישראלים אמרו ביוני 1973 על המלחמה הבאה ("ששת הימים תיראה כמו פיקניק לעומתה"). הבאה, זו של יום הכיפורים, אמנם התקרבה להיות "האסון היהודי הגדול ביותר מאז השואה".
צמרמורת ליום קיץ חם
החרדה העצומה שתקפה את 2.5 מיליון היהודים בישראל במאי 1967 לא הייתה בדויה מלב, ולא הייתה רק תוצאת הדיסקרטיות של ההנהגה הפוליטית. אנשים שמעו את חיים הרצוג אומר ברדיו החד-ערוצי, כי לטובת שלומו האישי הוא היה מעדיף שלא להיות טייס מצרי בשמי תל-אביב. אבל תלמידי בתי ספר תיכוניים פשטו על שכונות, שגבריהן נטשו אותן בדרך אל החזית, כדי לכרות שוחות לאימהות מטופלות בזאטוטים מבוהלים.
אורי זוהר שר את "נאצר מחכה לרבין" בימי ההמתנה, כדי לנסות ולהרגיע את העצבים המרוטים, לא מפני שריח של ניצחון גדול עמד באוויר, ורחל אטאס שרה את "אנחנו נעבור, בחושך ובאור, במצרי טיראן" (http://tinyurl.com/attas-tiran1967) מפני שתחושת חנק עמדה באוויר, לא מפני שכותבי הפזמונים תכננו את מלכות ישראל השלישית.
זמן קצר לאחר המלחמה הסבו שלושה עיתונאים אמריקאים יודעי ישראל וידידיה לכתוב את "אילו נוצחה ישראל", ספר של הז'אנר המכונה "היפך-עובדתי" (counter-factual). "מעריב", אז עדיין הנפוץ במדינה, פרסם פרקים של הספר, לפני שתירגם אותו במלואו. בשעתו, הספר עיצבן במידה כזאת את מארק גפן, העורך הראשי של בטאון מפ"ם "על המשמר", שהוא קרא להחרים את "הספרון". אורי אבנרי תקף אותו גם ב"העולם הזה" וגם במגזין האמריקאי "לייף".
אפשר להתווכח עם הגיונו ועם כמה מהנחות היסוד שלו, אבל זה ספר הראוי למהדורה חדשה. חזרתי וקראתי אותו במרוצת השנים, ואני חושב שלא נס לחו: כתוב היטב, ריאלי, מגרה ומעורר צמרמורת. טוב ליום קיץ חם.
אמנות האלתור הקונסטרוקטיבי
ששת הימים לא הייתה מלחמת-כוונה, וממילא לא הייתה כרוכה בה תוכנית אסטרטגית נועזת. היא הייתה מלחמה אופורטוניסטית, שהתיישבה עם רוב מהלכיה של התנועה הציונית. הציונות ניצחה לא בזכות הגיגים ודוקטרינות, אלא מפני שבלשה אחר כל הזדמנות נקרית, ומיהרה לנסות ולנצל אותה. הציונות הייתה אמנות האלתור הקונסטרוקטיבי, דונם-פה-ודונם-שם, הפרקטיקה של הקריצה ושל הסידור.
גם לאחר ששת הימים ישראל הוסיפה לאלתר, ומן הניצחון נולדה הטרגדיה. תום שגב מתאר ב"1967" את שיגיונותיו של ראש הממשלה לוי אשכול, אלוף הפרגמטיות והמתינות. הוא מינה אשת מוסד ותיקה, עדה סרני, להסדיר "פינוי" של רבבות פלסטינים מעזה לירדן. "יתכן שצריך להקים משרד שידוכים, שיעניק כסף למי שיוציא מכאן בחורות", אמר אשכול. בתחילת כל פגישה הוא שאל את סרני, "נו, כמה ערבים שילחת כבר?".
אשכול דחה את הצעת מנכ"לו, יעקב הרצוג, להנהיג סדרי מינהל תקינים במחלקת סרני. "איני יודע במה נתחיל ובמה נסיים עניין זה", הוא משיב. שנה אחת אחר כך, אשכול כבר לא היה בין החיים, אבל הוא הוריש את שאלת "במה נתחיל ובמה נסיים" לבאים אחריו.
זה היה זמן של הזיות מסוכנות, כמו "תוכנית אלון", שגידולי הפרא שלה ניכרו שנים אחר כך. אלון לימד שורה של ישראלים להאמין, כי ניתנו להם הכלים לחזור ולברוא את המרחב בצלמם. הם יכלו להודיע, שהשטחים הכבושים לא יוחזרו לאיש כל זמן שלא יהיה שלום - אבל הם יהיו שמורים לפיקדון, לא להתנחלויות. לרוע המזל, הם לא הודיעו, והאלתור נמשך.
הקלות שבה נשכחו נסיבות המלחמה עומדת לרועץ לישראל. ה"וושינגטון פוסט" הקדיש בסוף השבוע שעבר שמונה עמודים לתוצאות המלחמה, אך ורק מן הזווית הטרגית כשלעצמה של העם הנכבש; שום דבר לא נכתב על הפחד הקיומי הלגיטימי, שהוציא את ישראל אל המלחמה, ומוסיף לפעם בה.
זה היה כנראה בלתי נמנע. ישראל לא הייתה הראשונה בהיסטוריה, אפילו לא השנייה, שנכשלה במבחן הניצחון. מנפוליאון, עבור דרך ביסמרק והמשך בקלמאנסו ובלויד ג'ורג', מנצחים ביכרו חמדנות על פני נדיבות. אבל חטאיהם אינם סיבה מספקת לשכתב את ההיסטוריה.