טחול ממולא / צילום: איל יצהר
אני אוהב בתי קברות. כן, אני יודע, זה קצת מוזר. במיוחד בהתחשב בעובדה שאני מתכוון לא רק לבית העלמין ההיסטורי טרומפלדור (שהרשימה המצומצמת של דייריו כוללת את ביאליק, טשרניחובסקי, אחד העם, דיזנגוף ואפילו את אריק איינשטיין), או לבית הקברות הפריזאי פר לשאז הפריזאי (ג'ים מוריסון, שופן, אוסקר ויילד), גם ירקון וחולון זה בסדר.
איכשהו, בתי קברות גורמים לי להרגיש, ובכן, בחיים. וזה נכון. אם אתה הולך להלוויה, סימן שמישהו אחר מת, שוב, ולא אתה, בינתיים. זה כמובן עובד יותר טוב כשהנפטר לא ממש קרוב אליך, והכי טוב כשלא הכרת אותו בכלל. אבל לפעמים אפילו הלוויות כאלה מלחיצות אותי קצת. כמו למשל ההלוויה שהשתתפתי בה לפני כמה שבועות.
לא הכרתי את הנפטרת, וגם בנה הוא מכר לא ותיק מאוד. אבל איכשהו, דווקא העובדה שמדובר בהלוויה הכי אצילית שהשתתפתי בה, בוודאי במונחים יהודיים, הייתה מאוד משונה עבורי. כמעט כל שאר משתתפיה היו מה שמכונה במקומותינו, מלח הארץ. גם בית הקברות היה כזה. בית הקברות של קיבוץ שדות ים.
מהר מאוד הבנתי שאני עומד כאן יחד עם בוני הארץ ומשחרריה, אנשי חיל הים והפלי"ם שלפניו. ההפך הגמור ממני. גם הפסטורליה המרהיבה של בית העלמין הזה, על גבעה מול הים, בשקיעה אביבית יפה, הייתה קצת קיצונית בשבילי, בהתחשב בנסיבות. זה היה יפה ומכובד ומרשים, אבל קצת יותר מדי דווקא בגלל זה.
אז בשביל להירגע ולחזור למציאות, החלטתי לשחק אותה חרוץ וקפצתי לארוחת ערב קצרה באור-עקיבא, אולי המקום הכי "מהחיים" שיש, בטח בהשוואה לבית הקברות של שדות ים.
שיפודי בן חמו היא שיפודייה בת שנות דור. היא שוכנת במרכז המסחרי הישן של אור-עקיבא, ליד כיכר מוזרה שעליה שיח מפוסל של סוס עם עגלה ורוכבה. על המדרכה ממול רצים קבוצת בני נוער עם דגל הלאום, מתאמנים לקראת גיוס לקרבי ומעודדים את עצמם בקריאות קרב.
באולם הכניסה של המסעדה הענקית הזו, לא הוד לה ולא הדר, מחכה לאורחים כיסאו של אליהו הנביא, כנראה לטובת בריתות הנערכות כאן מדי פעם, אם אני מבין משהו.
מלצרית משועממת קמעה, אבל נחמדה לאללה, ניגשת אליי ומניחה לפניי תפריט. אני אפילו לא מציץ בו. אני יודע מה אני רוצה. הייתי כאן פעם ואני זוכר מה טוב.
אני מבקש ממנה טחול ממולא ושיפוד אדום. "מה זה"?, היא שואלת.
"אדום, נו, רוטפלייש, נתח קצבים"
"אנטרקוט?"
"לא, אדום".
"אתה אולי מתכוון לספאק", היא עונה, ואז אני נזכר איך קוראים יוצאי לוב לנתח הקצבים.
"ספאק, ספאק, וואלה, ספאק, כן", אני עונה כמוצא שלל רב. "ושלא יהיה עשוי מדי", אני מספיק לצעוק אחריה, לא לפני שאני מקבל ממנה אישור לשיפוד אחד בלבד (חצי בשפתה) ופרוסה אחת קטנה בלבד של הטחול (שליש).
אחרי כמה דקות היא חוזרת עם פיתות קלויות משוחות ברסק עגבניות, סלט כרוב, סלט עגבניות חריף וטחינה. לכאורה סטנדרטי, אבל מאוד נדיב ודי טעים.
עוד דקה חולפת והיא שוב מגיעה, עדיין בלי השיפודים, ובידיה קערה ענקית של קוסקוס וקערה נוספת של מרק הירקות הנלווה אליו.
"זה לא שלי", אני מתקן.
"לא, זה בא עם השיפודים", היא מסבירה.
נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם, מעולם, לא ראיתי מסעדה שמגישה ארוחה שלמה כתוספת על חשבון הבית לשיפוד אחד מסכן ועוד פרוסת טחול ממולא. שובה לב.
ועכשיו מגיעים השיפודים. הספאק, הלוא הוא נתח הקצבים, הוא טוב. אכלתי טובים ממנו, אבל הוא שיפוד הגון וטוב. הטחול הממולא, שהוא כידוע עניין למקצוענים, בהיותו אחד מנתחי הפנים המאתגרים ביותר הן בטעמם והן במרקמם המוזר, הוא מצוין. מלא בשומן וכבד, דחוס בעשבי תיבול ותבלינים, צלוי היטב, כלומר לא שרוף כמו בדרך-כלל במנה הקשה לצלייה הזו, ובעיקר חריף רצח.
אני לוקח עוד שלוק מהטובורג 6.9%, מהדורה מיוחדת לכבוד 69 שנות עצמאותנו, עוד חתיכה מהפיתה ועוד ביס ענקי מהקוסקוס המצוין, ומשתדל לשרוד את החריפות. זה רק מגביר את ההנאה.
אני גבר, אוכל טחול ממולא במרכז המסחרי של אור-עקיבא, כלומר אני גם אותנטי לאללה.
ואני חי, עדיין חי. וכמו שצריך. בלי עכבות ובלי פחדים. כלומר עם המון פחדים, אבל בלי לעצור. וזו לא הרגשה נפוצה אצלי.
אמרתי לכם שאני אוהב הלוויות. כלומר, בתי קברות (לא רציתי לגלות הכול).
כדאי להכיר
טחול בבית. רבים וטובים נמנעים מהחלק הפנימי הזה, אבל בכל הקשור לטעם, אין לו מתחרים רבים. אם תקלפו טחול מהקרום המקיף אותו, ותטחנו בעדינות במעבד מזון. ואז תטגנו בצל קצוץ ושום בשמן זית עד שישקיף, ואז תוסיפו את הטחול ופטרוזיליה קצוצה, ותמשיכו לטגן בערבוב עוד 10 דקות על אש נמוכה, ואז תוסיפו כמה פילטים של אנשובי וצלפים קצוצים ופלפל שחור גרוס ומעט מלח, ואז חצי בקבוק יין אדום, ותרתיחו ותנמיכו את האש שוב ותבשלו 40 דקות - תקבלו ממרח מופלא ממש שיאהב לבלות על ברוסקטה קלויה.
בן חמו
פרטים: הרב קוק 1, פינת ויצמן, מרכז מסחרי ישן אור-עקיבא, טל' 04-6100463, א'-ה' 23:00-11:00, כשר.
מחירים: חצי ספאק - 38 שקל, שליש טחול ממולא - 25 שקל, טובורג 6.9% - 18 שקל.
השורה התחתונה: טוב.