דיבאלה ורונאלדו / צילומים: רויטרס
היסטוריה. 61 שנים עברו מהגמר הראשון של גביע אירופה. כל כך הרבה שינויים, שדרוגים, מיתוגים, ובעיקר כסף שהחל לזרום למשתתפות, ודבר אחד בלבד נותר כשהיה - ריאל מדריד שהופיעה בגמר הראשון ב-1955 בפארק דה פראנס (נגד סטאד ריים) תופיע בו גם בשבת בקרדיף (מול יובנטוס). איך קרה שריאל, שלא הייתה המועדון הטוב והמעוטר בספרד עד אותה שנה, דווקא היא הוזמנה מבין כל המועדונים בספרד למפעל החדש?
ויותר חשוב - האם ריאל מדריד הפכה למועדון הכדורגל הגדול בעולם (כן, מועדון הכדורגל הגדול בעולם. במונחים ספורטיביים: 11 זכיות בגביע אירופה לאלופות, ארבע יותר ממילאן שמדורגת שנייה בטבלת הזכיות; וגם מבחינה כלכלית: בעידן שבו נכנס הכסף הגדול לכדורגל, מובילה ריאל את טבלת המועדונים המכניסים בעולם עם 11 הופעות בפסגת הדירוג ב-12 העונות האחרונות) רק בזכות הפנייה להצטרף למפעל? על השאלה הזאת, לפחות, מנסה לענות מחקר של בורחה גרסיה-גרסיה מאוניברסיטת לוגבורו, ראמון יופיז גואיג מאוניברסיטת ולנסיה וכתב העיתון אס, אגוסטין מרטין.
נחזור 6 עשורים לאחור. בדצמבר 1954 יצא "דיילי מייל" הבריטי בכותרת המפורסמת "וולבס אלופת העולם!". וולבס, אלופת אנגליה אז, סיימה סדרת משחקי ידידות - כולל 10-0 מול נבחרת מכבי ישראל - עם ניצחון על הונבד ההונגרית. הונבד לא הייתה סתם קבוצה: בהרכבה שיחקו 6 משחקני נבחרת הפלא ההונגרית של פרנץ פושקש, שרק חודשים לפני כן נוצחו בגמר גביע העולם על ידי מערב גרמניה.
העורך של עיתון הספורט הצרפתי "ל'אקיפ", גבריאל האנוט, שגיחך כבר לפני כן על הפסטיבל של האנגלים - כתב למחרת המשחק, שוב, שהגיע הזמן לייסד תחרות ספורט בין 12-14 מועדוני הכדורגל הטובים ביבשת. "ל'אקיפ" החל לדחוף באובססיביות את הרעיון ונטל על עצמו את האחריות לפגוש את הקבוצות הטובות ביבשת ולהציע להן להצטרף ליוזמה. קרלוס פארדו, כתב העיתון בספרד, נפגש עם ראשי ברצלונה והציע להם להגיע על תקן הנציגה הספרדית. ברצלונה ויתרה ואמרה שאם כבר היא מעדיפה להחיות מחדש את אליפות קטלוניה, טורניר ששוחק עד מלחמת האזרחים בספרד.
ספרד הייתה תחת שלטונו של גנרליסימו פרנקו ותחת בידוד בינלאומי. אבל ב"ל'אקיפ" המשיכו לחפש מועמדים. כשפארדו העלה את הרעיון בשיחת טלפון לראשי ריאל מדריד, הוא קיבל תשובה נלהבת - אנשי ריאל ביקשו מהעיתונאי לטוס מיד לפגישה עם נשיא המועדון, סנטיאגו ברנבאו.
ריאל לא הייתה קבוצה גדולה אז בספרד. כשעלה על השולחן הרעיון של התחרות האירופית, ריאל בדיוק סיימה 20 שנים יבשות וזכתה בתואר השני בסך הכול שלה. לברצלונה היו 6 אליפויות, לאתלטיקו בילבאו 5, לאתלטיקו מדריד 4 ו-ולנסיה 3. אבל מכל הקבוצות הללו, הטלפון הגיע דווקא לסנטיאגו ברנבאו.
ברנבאו, שמונה לנשיא ריאל ב-1944, הוביל שינוי במועדון. ב-1947 השלים פרויקט גרנדיוזי של בניית אצטדיון (שבהמשך נקרא "אצטדיון סנטיאגו ברנבאו") כדורגל נדיר של 120,000 מקומות, שלבנייתו הייתה משמעות מכרעת להצלחות של ריאל. הקבוצה זכתה בכל חמש המהדורות הראשונות של המפעל החדש, כשהיא משחקת בבית 17 פעמים ומנצחת בכל המשחקים בסנטיאגו ברנבאו בהפרש שני שערים לפחות (למעט משחק אחד שהסתיים על חודו של שער). בהמשך הביא למועדון את כוכב העל הארגנטיני אלפרדו די סטפאנו, כשהוא חוטף אותו מידיה של ברצלונה.
לממשלה הספרדית היה אינטרס גדול לעזור לריאל. פרנקו הביא את ספרד לבידוד בינלאומי, שרק החל אט-אט להיפתח עם הסכם סחר והסכם צבאי שנחתם עם ארה"ב. מועדון כדורגל חזק שיתחרה בבמה האירופית החדשה ויארח קבוצות מהיבשת היה פוטנציאל למפגן כוח מרהיב. מדריד הפכה מהר מאוד למוקד של הפעילות האדמיניסטרטיבית - הדיונים על הפורמט של המפעל וההסכמים שנחתמו עם הקבוצות המשתתפות נעשו בבירה הספרדית.
העיתונאי הספרדי פרנסיסקו סרסדו כתב 20 שנה מאוחר יותר: "ללא ספק, שלושת האירועים הגדולים בתקופה שבין 1950 ל-1960 היו חתימת הקונקורדט עם הוותיקן, חתימת ההסכם עם ארה"ב וחמש הזכיות (של ריאל) בגביע אירופה. אפשר להגיד שהאפיפיור פיוס ה-11, אייזנהאואר, וסנטיאגו ברנבאו הובילו את ספרד להיות חברה מלאה בקהילה הבינלאומית".
כסף. אחת הטענות נגד ליגת האלופות היא הפיכתה למועדון סגור שמאפשר לקבוצות הגדולות לפתוח פערים כלכליים בלתי מחיקים על פני הקבוצות האחרות ביבשת. מאז הגמר המפתיע לפני 14 שנים בין מונאקו לפורטו, לא הצליחה להשתחל אפילו פעם אחת קבוצה שאיננה בין 20 עשירות היבשת למשחק הגמר. גם הגמר של השנה לא שונה - ריאל מדריד מדורגת במקום השלישי בין הקבוצות העשירות באירופה (הכנסה של 620 מיליון אירו), יובנטוס במקום העשירי (341 מיליון אירו).
לאורך השנים הכספים המחולקים הלכו וגדלו והמעגל נהיה מעגל שמזין את עצמו: כסף גדול יותר לקבוצות העשירות, שמשתמשות בו לקנות שחקנים יקרים וטובים יותר, שמאפשרים להן להמשיך ולהגיע לשלבים הגבוהים של המפעל. יובנטוס, בין שתזכה ובין שלא, תקבל השנה מאופ"א יותר מ-100 מיליון אירו עבור השתתפות בליגת האלופות. ריאל, בין שתזכה ובין שלא, תקבל הרבה פחות. איך זה קורה? באופן פרדוקסלי, שיטת חלוקת הכספים מיטיבה עם קבוצות כמו יובנטוס שדומיננטיות מאוד בארצן, ומקטינה את סכומי הפרסים למדינות ששולחות כמה נציגות חזקות במקביל למפעל - למשל ספרד (עם נציגות חזקה מאוד בשנים האחרונות של ריאל, ברצלונה ואתלטיקו).
השיטה עובדת כך: מתוך סך הכספים (1.26 מיליארד אירו) שמבטיחה אופ"א למשתתפות ליגת האלופות, 60% הולכים לחלוקה על פי הישגים במגרש ו-40% לחלוקה על-פי זכויות שידור ודירוג בליגה המקומית. ב-60% הראשונים אין הפליה - מה שהקבוצה צברה וככל שהתקדמה בשלבים, לא משנה אם קוראים לה ריאל, מונאקו או פרטיזן בלגרד, הולך לכיס שלה.
החלק המהותי יותר, זה שיוצר את הפערים בין הקבוצות, הם אותם 40% הנוספים (קצת יותר מחצי מיליארד אירו): על פי השיטה של אופ"א, הכסף הזה מחולק בין הקבוצות בשני אופנים - מחצית מהסכום מחולק על פי הדירוג של הקבוצה בליגה המקומית בעונה שעברה (האלופה מקבלת יותר, והסכום הולך ויורד עד לקבוצה שסיימה במקום הנמוך ביותר). החצי הנוסף ניתן לקבוצות ביחס לכסף שמתקבל מהמדינות שלהן מהסכמי טלוויזיה. האנגליות והאיטלקיות מביאות יותר? הן יקבלו יותר.
למה יובנטוס נהנית יותר ותיהנה גם העונה? ככל שקבוצה דומיננטית יותר במדינה שלה, כך היא מנכסת לעצמה יותר אחוזים מהכסף שמחולק למדינה. יובנטוס נהנית ארבע פעמים - קודם כול מהעובדה שהשוק האיטלקי של שידורי הצ'מפיונס ליג הוא חזק ונכנס ממנו הרבה כסף; פעם שנייה בזכות העובדה שבכסף הזה מאיטליה חלקו רק שתי קבוצות - יובנטוס ונאפולי - אחרי שהנציגה השלישית רומא הודחה בפלייאוף; פעם שלישית אחרי שהפכה לנציגה איטלקית יחידה משלב רבע הגמר בעקבות ההדחה של נאפולי בשמינית. ופעם נוספת בזכות העובדה שהיא מקבלת את מרב הסכום המחולק לזוכה באליפות בעונה שלפני כן.
לא שצריך לרחם על הכסף ועל חשבון הבנק של ריאל מדריד, אבל הספרדיות נאלצות "לסבול" בשנים האחרונות בגלל העובדה שהן שולחות שלוש נציגות חזקות מאוד עד לשלבים המאוחרים של המפעל - ריאל, אתלטיקו וברצלונה. העונה העפילו כל ארבע הנציגות הספרדיות לשלב הנוק-אאוט. עד כמה זה משמעותי? עבור יובנטוס מהווה הנתח של ליגת האלופות, בעונה כמו זו, כ-30% מהתקציב הכולל של המועדון. אצל ריאל זה כמעט כסף קטן - בקושי 15%.
בונוסים. הבעיה היא שלהצלחה יש גם מחיר כבד. בעונת הטראבל של 2014/15 שילמה ברצלונה כ-50 מיליון אירו בונוסים לשחקנים עבור הישגים. מדובר כ-10% מתקציב המועדון באותה שנה. בתכנון השנתי רק חלק מהבונוסים מובאים בחשבון כהוצאות מתוכננות, וכל היתר נכנס להוצאות כבדות ולא מתוכננות. באופן לא מפתיע - אצל קבוצות כמו ריאל מדריד וברצלונה אפשר לראות בבירור בדוחות הכספיים שעונות שמסתיימות עם הרבה תארים הן עונות פחות מוצלחות פיננסית.
הבונוסים לשחקנים נהיו כבדים עד כדי שקבוצות החלו לבטח את עצמן בגין זכייה בתארים. כך לפחות תיפול ההוצאה על חברת הביטוח. עם הדומיננטיות של כמה מהקבוצות בשנים האחרונות, העלו חברות הביטוח את הפרמיה לקבוצות כמו ריאל מדריד או ברצלונה לרמה כזאת שחסר טעם לבטח את התארים.
הקבוצות פנו לאפיק פיצוי אחר: התשלומים שמחלקת אופ"א גדלו משמעותית, ובנוסף כל הסכם מסחרי שנחתם היום מהווה מעין תוכנית ביטוח בכך שהוא כולל מרכיבי בונוס גבוהים מאוד עבור זכייה בתארים (וגם קנסות כבדים אם הקבוצה לא מעפילה למפעל אירופי, נושרת מוקדם וכו').
בשנה שעברה שילמה ריאל 32 מיליון אירו בונוסים לשחקנים - 700 אלף אירו לכל שחקן עבור זכייה בצ'מפיונס ליג, ועוד 100 אלף אירו בגין הניצחון בליגה על ברצלונה. העונה, מפרסם המארקה, אם ריאל תנצח בשבת בקארדיף את יובנטוס, יקבל כל שחקן 1.5 מיליון אירו בעבור הזכייה בדאבל (אליפות ליגת אלופות), הישג שלא רשמה מאז 1958. בסך הכול ישלם המועדון "קנס" של 80 מיליון אירו עבור ההצלחות שלו עצמו.