ענת גורן / צילום: רון קדמי
ענת גורן, היה רגע של אי נעימות בבית, כשהדוקו שעשית על דוד ביטן ושודר ב'המקור' גרף רייטינג של 13.4%?
"ממש לא, חשבתי שיהיה יותר גבוה".
לא הפריע לרביב שאת שיא הרייטינג של התוכנית שלו את הבאת?
"זה לא שיא מרשים. זה רק בעשיריות וזה לא מדבר אליי. בוז'י עשה 9%, כל אנשי הקמפיין - 5%. אלו סרטים שנשארו ושקעו ושהייתה להם השפעה, לכן הרייטינג הוא לא מדד. למחרת התקשר אליי יוסי ורשבסקי וסיפר לי שהאינטרנט בוער ושיש המון הורדות וצפיות, אז אמרתי 'יופי', זה הכול. 'המקור' הוא שמורת טבע שרייטינג מבחינתה הוא לא פקטור. עשיתי סרט על מנהלת בית ספר ערבייה במזרח ירושלים, וזה עשה חרא רייטינג, אבל קיבל את אותה אהבה מהערוץ ומהתוכנית. אז גם בשביל רביב וגם בשבילי הרייטינג הוא לא פקטור. התחרות לא נכנסת אלינו הביתה. אני אפילו לא יודעת איך לענות על זה, כי זה לא קשור אלינו בכלל. אם זה היה קשור לא הייתי הולכת לעבוד במערכת שלו. היו לי כל מיני הצעות ממקומות אחרים, אבל היה לי ברור שאם אני הולכת לעבוד בערוץ 10, זה רק בתוכנית שלו".
סרט הדוקו של ענת גורן על חבר הכנסת דוד ביטן שבר את שיאי הרייטינג שראתה תוכנית 'המקור' זה זמן רב. הפעם האחרונה שתוכנית 'המקור' של ערוץ 10 רשמה שיא צפייה הייתה לפני שש שנים. סיבה מספיק טובה לנסות לסכסך בין צמד הדוקו-פאואר של הערוץ, ענת גורן ורביב דרוקר, שותפים לחיים ולמסך. גורן, 43, עיתונאית ובמאית סרטים תיעודיים, הצטרפה לתוכנית לפני כשנתיים וחצי, במהלך שזוגות רבים, בעיקר כאלה שתיכף מציינים ילד רביעי, היו מכנים התאבדותי.
לא חששת שיגידו שהוא סידר לך את העבודה?
"לא. יש לי מספיק קרדיט כעצמאית".
הרזומה של גורן כולל כמה סרטים דוקומנטריים שהצליחו לייצר באזז. הסרט 'הרצוג' על קמפיין הבחירות של בוז'י הרצוג כראש מפלגת 'המחנה הציוני' הכה בתדהמה את השמאל, הכה גלים בציבור, הכה את התחזיות הפסימיות של הימין, ונחשב עד היום לאחד ממופעי הדוקו המצוינים. לפניו צילמה גורן את 'א' מבית הנשיא' על אורלי רביבו, שחשפה את פרשת ההטרדות המיניות של הנשיא לשעבר משה קצב, ואת 'כל נשי הקמפיין' על מסע הבחירות של המפלגות הגדולות לכנסת ה-17. נראה שגם אם הרייטינג לא מגיע לנתון דו ספרתי, גורן בהחלט יודעת איך לבחור את המצולמים שלה.
למה בחרת דווקא בדוד ביטן? יש כל כך הרבה יצרני רעש וערפדי כותרות.
"היכולת הזאת לייצר כותרות היא לא עניין של מה בכך. היום, עם כל הרעש שיש, הבולטות הזאת שהוא השיג הייתה מדהימה, לדעתי. היה חשש שהוא יהיה קצת שרוף עד שהסרט יצא, אבל ברור שאקט של ליווי לאורך זמן שונה לחלוטין משלוש דקות על התאגיד בתוכנית בוקר. אתה מגיע למקומות אחרים, מדבר ברמה אחרת. היו בינינו שיחות מאוד פתוחות וגלויות, והוא בפוזיציה מאוד מהותית. זה לא אורן חזן. יש לו עמדת כוח רצינית, הוא מגנו של ביבי, וזה מקנה לו הרבה כוח. היה ברור שהוא עושה משהו מאוד מתוחכם, עוד לא הבנתי מה זה, אבל ידעתי שיש תחכום גם בבחירה הזאת של המלחמה בתאגיד. מה לדוד ביטן ולתאגיד הציבורי? מכל המלחמות, זה הדבר שבחרת להילחם בו? היה לי ברור שזה לא העניין, אלא שיש משהו מאחורי זה.
"יש לו גם כושר ביטוי מיוחד, הוא יכול לפשט את השפה ולדבר אל האנשים שלו על הדברים הכי מהותיים בשפה כל כך דלה, שהיא כמעט משכנעת בדלות שלה. הטכניקה שלו עובדת".
נוצרת אינטימיות רבה בתהליך כזה. איך שומרים על הגינות כלפיו וכלפי הצופים?
"זו בעיה בעבודה שלי. המון שעות, המון אינטימיות. אז אני מחילה על עצמי כללים של הגינות כמו, למשל, בסרט שעשיתי על בוז'י. נתתי לו לראות את הסרט לפני שידור ולהעיר הערות באופן הכי פתוח שיש. לא חשוב שבסופו של יום ההערות שלו היו מגוחכות למדי ואפילו הפתיעו אותי לרעה, כי הן היו רק ברמת הקוסמטיקה. מעט מאוד מהות הייתה שם. ויותר מכך, הקוסמטיקה לא בהכרח הייתה קשורה אליו, אלא לאחרים, כמו למשל 'לשמור על ציפי'. קיבלת ממני מנדט לעשות איתי משא ומתן באופן הכי פתוח, אז תדרוש! קודם כל שעמדת הפתיחה שלך תהיה גבוהה יותר.
"דווקא מהאופן שבו הוא ניהל איתי משא ומתן הבנתי עליו המון, הרבה יותר מאשר במהלך צילום הסרט. ויחד עם זאת, האופן שבו הוא נתן לי יד חופשית ולא התערב ברגל גסה ראוי להערכה, הוא באמת איש עם אינטגריטי. גם במקרה של ביטן הכול היה פתוח. בשלב מסוים הוא ידע שאנחנו עושים עליו תחקיר ושהוא יידרש להגיב עליו. אז יש הבנה שלי מצד אחד, ושל המרואיינים שמתמסרים למצלמה מצד שני, שאנשים הם יצורים עגולים שיש להם גם וגם".
נעלבת מהתגובה שלו? הוא אמר דברים קשים - שרביב שולט בך, שהתקשורת היא אנטי ליכוד ואנטי נתניהו. יכול להיות שהוא לא שותף להבנה שלך שאנשים הם 'גם וגם'?
"הוא היה חייב לתת איזושהי תגובה, והיא די הצחיקה אותי. זה פשוט עוד לא שקע אצלו. ברגע שזה ישקע הוא ידע לראות את הצדדים החיוביים, כי הוא ידע לאן הוא נכנס. הוא הכיר אותי ואת רביב, וגם את הפלטפורמה של 'המקור'. הכול היה גלוי והוא עשה בי שימוש באותו אופן שאני עשיתי בו שימוש. זה כל כך הדדי. אני בטוחה שבתוך זמן קצר הוא יבין שזה עשה לו טוב, כי הוא יצא אנושי, מצחיק ובעל השפעה. את פליטות הפה שלו כולם מכירים, לא הסרט הוציא את זה. הסרט הוציא ממנו משהו אחר - גם בהמיות וגם כוחנות ודורסנות, אבל מצד שני גם אדם די חביב, שלוקח את עצמו בהומור, יחסית, ולא מפסיק לדבר על בעיות האכילה שלו. בקיצור, משהו שאפשר מאוד להתחבר אליו".
היו מקומות שבהם היה לך קשה במיוחד מול מרואיין ממורמר?
"היה לי נורא קשה עם נחצ'ה היימן. צילמתי איתו סרט ושלחתי לו אותו לפני ההקרנה, אבל הוא לא צפה בו, וחששתי מהתגובה שלו. הוא אדם תאב חיים, שיוצא שם קצת חרמן וקצת רשע לבנות שלו, אבל גם איש מלא קסם ומוכשר. הכול מהכול, דמות עגולה, אבל היה ברור שהוא לא יאהב את זה. בכוחותיו האחרונים הוא הגיע לפרמיירה, על כיסא גלגלים, עם פיליפינית, ואני ראיתי את הסרט מבעד לאצבעות, פיזית. לא יכולתי לראות את זה, למרות שערכתי אותו במשך חודשים. פשוט התכרבלתי בתוך רביב במשך כל ההקרנה. אחרי הסרט הוא התקשר אליי ואמר לי 'אל תדברי איתי יותר בחיים'. זה הרג אותי, כי היה בינינו קשר, שלוש שנים תיעדתי אותו, והוא התאכזב. לימים, חודש לפני שהוא נפטר, הוא רצה להתפייס איתי, כך הבנתי".
איך מחזיקים חצי שנה של צילומים בעולם אקטואליה של מדיות חברתיות וסיפוקים מיידיים?
"אני מנסה להתאהב בנושא או במושא תוך כדי, וזה שומר לי על 'סטמינה' (כוח התמדה). יש רגעי חולשה, בגלל שאני עובדת לבד, עם מצלמה קטנה. אז יש רגעים שבהם קורה משהו, ואני בכלל במיטה עם בחילות היריון, אבל אני יודעת שאני צריכה לקחת את המצלמה ולדאוג שיש לי בטרייה, לנסוע לכנסת באופן עצמאי בלי לדעת אם תהיה לי מונית חזור או לא, להתחיל לצלם, והכול לבד. ואז אני אומרת 'מה חשבתי לעצמי', אבל בסוף אני מגיעה לכנסת ועושה את מה שאני צריכה לעשות".
אחרי הסרט על ביטן, לא בטוח שתמצאי עוד הרבה מרואיינים בכנסת.
"אני מרגישה שרופה במחוזות שהייתי בהם. היה ברור גם בסרט שעשיתי עם ביטן שהוא לא מפחד, לא ממני ולא משכמותי, ולא מעיתונאים באופן כללי. אבל בטח בתחום הפוליטי קשה לי מאוד, אין לי שם כבר דריסת רגל. הצעתי לאחרונה לשלי יחימוביץ' להתלוות אליה והיא כתבה לי הודעה: 'אם אני ארצה להתאבד אני אעשה את זה לבד'. הצעתי לניסנקורן, לאבי גבאי, למי לא פניתי. אבל הם לא רוצים. החשיפה שאני מציעה להם היא לא 'נגעת נסעת', היא קצת יותר ארוכת טווח ואינטימית, בטח במהלך קמפיין, כשאתה נמצא בכאוס והכול הרבה יותר פרוץ".
אז לאן את הולכת מכאן?
"אני ממשיכה לנסות, אבל זאת בעיה. מעבר לזה שבעולם הפוליטי - אני לא מזלזלת בו, אבל יודעת מה מחכה לי שם - אין כבר אנשים שיכולים להרשים אותי, ולא רק אותי, אלא את כולנו. הייתי רוצה להיכנס לעולם של עורכי הדין. רמי כספי, דורי קלגסבלד, כל האנשים האלה שמחזיקים את המדינה בביצים, פחות או יותר. זה נראה לי מרתק, אבל הם לא ייתנו. זה מקום בתולי שנכון לעסוק בו, לנסות לברר את מערכת הכוחות. הייתי רוצה לעשות סדרה כמו של לואי תרו, שבוחן עולמות אזוטריים. קצת כמו 'אדרנלין', אבל לעלות דרגה".
ישנו עם מטף כיבוי אש
ישנה תחושה שגורן באה ממקום קליל יותר, מסדרת התעודה 'אדרנלין', ונשאבת לעולם של רביב, לעשייה דוקומנטרית כבדה יותר. "זה לא נכון", היא אומרת. "הסדרה 'אדרנלין' הייתה פאזה אחרי כתבות אולפן שישי שעשיתי על מפעלים שנסגרים בדרום ואחרי הסרט 'כל אנשי הקמפיין'. הסרטים האלה, הכבדים יותר, הם ה'פורטה' שלי. יש בהם משהו קצת חשדני, אבל סלחני, וקצת קומי. זה הכול הרי הצגה, ואני איתם בהצגה הזאת. כמו הסצנה בסרט על בוז'י שבה הוא בבית שאן, נואם מול רחבה ריקה או מסתובב בשוק וזה שמברך אותו לא יודע מי הוא בכלל, זה קומדיה. מעבר לזה, פוליטיקה היא עשייה דוקומנטרית כבדה, בעיניי. מה שרביב עושה זה הארד קור. התחקירים, החשיפות".
את מאוד קולית ורביב הוא קצת 'בוק'. מה בסיס החיבור ביניכם?
"אני לא כזאת קולית והוא לא כזה בוק. בסוף, אנחנו די דומים. יש אולי הבדל באנרגיות, אבל אחרי 16 שנה ביחד אתה חופף את האהבות שלך לאלו של בן הזוג. אני אהבתי להתפרע ולרקוד, אז אני עושה את זה פחות, והוא עושה את זה יותר. אנחנו מאוד דומים בערכים ובמוסר שלנו, ברקע שלנו, וזה מאוד מקל. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם מישהו מרקע אחר או תרבות אחרת, או עם מישהו עם מטען ילדות אחר. אנחנו שנינו ילדים אמצעיים במשפחות ממעמד בינוני, שלא לומר מעמד ביניים ומטה, הוא מפתח תקוה ואני מפרדס חנה. יש לנו את אותם זיכרונות ילדות. לפני שהוא פגש אותי הוא היה מאורס לבחורה בלגית אריסטוקרטית, והיה שם קושי. לא היו חוויות או זיכרונות משותפים. אנחנו באים מאותו מקום גם בחינוך של הילדים, וזה מאוד מקל על החיים. בעבודה יש בינינו שוני. לרביב חשוב התחקיר וחשובות הדקויות, ולי זה לא חשוב, אני מתמקדת בדברים אחרים".
איך את מתמודדת עם העומס שהתחקירים שלו מייצרים? איומים, תביעות.
"זה יותר התמודדות שלו. הוא מאוד לוחמני, אבל יש עליו עומס שאני לא יכולה להבין, והוא מנהל את זה. אז אני מרשה לעצמי להגיד לו 'תילחם, אל תרפה', אבל בסוף זה הוא שמשלם את המחיר, לא ישן בלילה. בתקופה של תחקיר הצוללות היו נגדו איומים, וכשהוא נסע לחו"ל פחדתי עליו. חשבתי שמישהו ינסה להרע לו, מהמקום הביטחוני, לא הפוליטי. אבל הוא משרה המון ביטחון, הוא מאוד חזק ובטוח בעצמו ונחוש, וזה לא משאיר הרבה מקום לחשש. אז כשישנתי לבד בבית עם שלושה ילדים, אבא שלי בא וישן בסלון עם מטף לידו מחשש שמישהו ינסה להצית את הבית. כשהוא חזר הביתה הכול נרגע. הוא, מצדו, מאוד מזלזל באיומים".
הוא מקבל גם פידבקים חיוביים?
"הפרגון שהוא מקבל הרבה יותר משמעותי מהביקורת, כך לפחות עולה מהדברים שאנחנו נחשפים אליהם, כי מי שלא אוהב אותו לא ימהר להשמיע מולו ביקורת. אנחנו מקבלים הרבה אהבה ופידבק וזה מחזק, אז אנחנו פשוט לא נכנסים למקום הזה של הקורבנות".
חשוב לי גם להתפרנס
גורן גדלה בפרדס חנה, אך בנעוריה בילתה מספר שנים ברפובליקה הדומיניקנית ובקנדה, בעקבות שליחות של הוריה. בצבא היא שירתה כפקידה פלוגתית בחטיבת הצנחנים, ואחרי השחרור למדה בבית הספר לעיתונות 'כותרת'.
תפקידה הראשון בתקשורת היה כתחקירנית בתוכנית 'חמש עם גדי סוקניק' בערוץ 2, ולאחר שהות של שנה בבוסטון עם דרוקר, שלמד באוניברסיטת הרווארד, חזרו השניים לארץ וגורן הצטרפה לערוץ 10. ל'מקור' היא הגיעה ב-2014, וב-2016 הצטרפה כמגישה לתוכנית 'היום שהיה' במקום רומי נוימרק, שעברה לתאגיד השידור הציבורי.
בימים אלה משודרת בערוץ 10 הסדרה 'החיפוש' בהגשתה, שעם עלייתה לאוויר זכתה לנתון רייטינג נאה של 10.2%. הפורמט דומה לזה של הסדרה הפופולרית של צופית גרנט בערוץ 2, 'אבודים', אבל ההבדל הוא שב'החיפוש' של גורן לא מדובר במרדף אחר קרובי משפחה אבודים, אלא באנשים שמחפשים דמויות מעברם שהיו רוצים להודות להן, דמויות ששינו את חייהם. אלו מחוזות אחרים לחלוטין מאלו שבהם רגילה גורן ליצור ולפעול.
"זה דוקו-רגש", מסבירה גורן. "הפקה חיצונית שאני לא מביימת או מתחקרת, רק מגישה, בניגוד לשאר הפרויקטים, שאותם אני גם מביימת. רציתי לעשות את זה כי מדובר בסיפורים אנושיים חזקים, וזה עוזר לי לשמור על עירנות ועניין בקריירה. לא להתמקד רק בז'אנר אחד, וכן, חשוב לי גם להתפרנס. יש שם מפגשים מעניינים ומאוד מרגשים, אבל אני לא נמצאת במפגשים וזה הקל עליי, כי זה לא אני. אני מזדהה איתם, אבל יש בי כבר יותר מדי ציניות או חספוס שנוצר עם השנים, והרבה יותר חשדנות, זה בטוח, כלפי אנשים וסיפורים. בסדרה הזאת אני עושה את מלאכתי. זה שצופית גרנט והסיפור האישי שלה מאוד נוכחים בתוכניות שהיא מצלמת והיא בהזדהות טוטאלית עם המצולמים זה יפה, אבל זה לא משהו שאני מסוגלת לייצר".
מה כן מפעיל אצלך את שיא הרגש?
"שכול הורג אותי, ילדים, אלה דברים שלא אטפל בהם. מתרחקת מזה כמו מאש".
מההצלחה שלך את מתרגשת?
"לא מספיק, אני חושבת. יש לי תכונה בעייתית, ברגע שאני מסיימת לעבוד על סרט, הוא כבר לא שייך לי. אני נהנית מהתהליך, אבל לא מצליחה ליהנות מהתוצר. עשיתי סרט בשם 'מוסא' על ילד של פליטים סודנים שהולך לבית ספר ברמת אביב ולא מוציא מילה מהפה במשך ארבע שנים. הסרט מאוד הצליח והוא מוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם, אבל בלעדיי. אני שונאת קידומים, זה מלחיץ אותי, ואם יש ברירה, אז אני מעדיפה שלא".
אז איפה את כן מרגישה ש'עשית את זה'?
"כשלסרט יש אפקט ארוך טווח. אני כל הזמן עסוקה בדבר הבא. אחרי פרויקטים ארוכי טווח אתה רוצה כבר שזה יהיה מאחוריך. אני מבינה את הערך של זה, אבל לא נהנית מזה במיוחד. ולפעמים, עם כל הקושי, זה יותר קל. אני מסתכלת היום על כתבים חרוצים שעושים כתבות לשישי ובתוך שבוע מתחקרים, מצלמים ועורכים. אין לי את החריצות הזאת היום. אני צריכה לשתות קפה, לקרוא ספר, לעבוד בגינה".
המקום שבאת ממנו, ה'פרדס חנאי', הוא מנוע להצלחה שלך?
"בדיוק ניהלתי על זה שיחה עם אמא שלי, כשאמרתי לה שאני הולכת לראיון ב'ליידי גלובס'. היא אוהבת לראות אותי על המסך, וכשהיא באה לפרמיירות היא מבסוטה אש. אבל רוב הזמן היא הייתה מעדיפה שאהיה בבית ואגדל את ילדיי. דווקא המקום שבו גדלתי לא מתרגש מהעניין הקרייריסטי".
שלושה ילדים ועוד אחד בדרך לא קונה לך כרטיס 'עבור בדרך צלחה' אצל ההורים?
"יותר מזה, אני חושבת שהאימהות שלי, והבחירה שלי לעשות ילד רביעי רגע לפני גיל 44, הן פועל יוצא של הקריירה שלי. כשעשיתי את הסרט על בוז'י קיבלתי את כל מה שהייתי אמורה לרצות לקבל. תקשורת ויחס ופידבק, ואיכשהו אחרי הפרמיירה חזרתי ואמרתי לרביב שזה 'קצף על המים', זה לא מזיז לי ולא מעניין אותי. וזה קורה לי הרבה. כלפי הילדים שלי אין לי את התחושה הזאת. ועם כל זה שאני לא אמא מצטיינת, אני מרגישה שאני עושה משהו נכון, משהו שיש לו ערך יותר מאשר לכל פרמיירה. זה מקום נורא לא פמיניסטי, אבל לא בקטע של אימהות, כי אני מגדלת אותם לצד הקריירה, הם גדלים ביחד עם הקריירה, אבל אני מרגישה שאחד לא גורע מהשני.
"לפני ההיריון הזה היה לרביב ולי משבר די גדול, כי הוא ממש לא רצה, אבל אמרתי לו שאני כן רוצה ושאני מסוגלת, ושאפשר גם וגם ואף אחד לא ייפגע מזה, לא הילדים ולא הקריירה. אם כבר קוליות, אז שם אני מרגישה קולית, באימהות שלי. אני לא מרגישה שזה קושי אדיר, אין לי ציפיות מרחיקות לכת מעצמי ואני מקבלת המון עזרה. עשינו החלטה מודעת לקבל הרבה עזרה בתשלום. אין לנו בית משלנו ואנחנו לא נוסעים לחו"ל, כמעט, רק פעם בשנה, והדברים מאוד מבוקרים ומדודים באופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו, ובלבד שנוכל להרשות לעצמ נו את זה. והידיעה הזאת שאתה לא ההורה המושלם זה סבבה, הילדים יגדלו כך או אחרת".
לייצר שמחה
"דברים שמייצרים אצלי שמחה הם מוזיקה, אוכל, ירידה במשקל, סרט בצהריים, נחיתות שעוברות בשלום. בדיקות היריון חיוביות משמחות אותי מאוד. חמש דקות אחר כך מתחילות לי בחילות, אז לא בטוח שזה נחשב.
"המקצוע שלי משמח אותי, כי שם אני מרגישה שאני עושה משהו שנכון ומתאים לי. גם במסגרת הזאת, אני תמיד מעדיפה נושאים שיש בהם הומור או פוטנציאל להשתעשע בו או לצחוק ממנו.
"עם ארבעה בנים פוטנציאליים אני מנסה לפתח יכולות שמחה שנוגעות לניצחונות במשחקי כדורסל בליגת קט סל בבית הספר, ובכלל לייצר עניין בתחום. כנראה שיותר קל לזייף אורגזמה, אבל אין ברירה. If you can't beat them, join them. בסך הכול אני אדם שמח מאוד, אם כי השנים והגנטיקה מוסיפות לי לא מעט מרמור. אחת המחמאות הגדולות של החברות שלי הייתה שאני מוסיפה להן שמחה לחיים. מזמן כבר לא אמרו לי את זה, באמת.
"יש מי שמייחס את היכולת שלי לשמוח ולצחוק לחוסר מודעות או מודעות מוגבלת למדי (רביב...), אבל עדיף ככה. אני משכנעת את עצמי שיש בזה איזו מידתיות. שאני פחות מתרגשת מדברים שאינם משמחים, ולוקחת אותם בפרופורציה הנכונה. מצד שני, בעולם המטורף הזה, גם אני רוב הזמן שוכחת לשמוח מסתם דברים פרוזאיים. קטנים. יומיומיים. לשמוח מזה שבסופו של דבר הכול בסדר".