טלי חתוקה / צילום: שלומי יוסף
שכונת קריית משה ברחובות היא סמל לשכונת מצוקה חלשה במיוחד. שכונה שהתפרסמה כמוקד של עוני, אלימות ופשע. השכונה שנבנתה בשנות ה-50 וה-60 כוללת 1,400 דירות במבני שיכון בני 3 ו-4 קומות, ובשולי השכונה יש גם בתים צמודי קרקע.
יותר מ-55% מתושבי השכונה הם בני העדה האתיופית ורבים מהם מטופלים בשירותי הרווחה. לפי נתוני המדינה (שמופיעים באתר מדלן), רק ל-29% מהתושבים יש תעודת בגרות.
בשנתיים האחרונות מקדם משרד השיכון, יחד עם עיריית רחובות, תוכנית התחדשות עירונית לשכונה שעיקרה הרס של מרבית המבנים הקיימים ובנייה חדשה גבוהה יחסית. על פי התוכנית, מספר התושבים יוכפל פי 4, מ-7,000 ל-32,000 איש.
בשורה לשכונה החלשה? במעבדה לעיצוב עירוני בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל-אביב חקרו בשנה האחרונה את תוכנית ההתחדשות העירונית, ויש להם ביקורת נוקבת על האופן שבו היא מקודמת.
"לעבוד מבפנים"
ד"ר טלי חתוקה, אדריכלית ומתכננת ערים ומי שייסדה ועומדת בראש המעבדה לעיצוב עירוני, היא ילידת שנת 1969, ומתגוררת בשכונת קריית שלום בתל-אביב. היא בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בעלת תואר דוקטור מהטכניון ולימודי המשך במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס בארצות הברית.
לדברי חתוקה: "התחדשות עירונית זה מושג שעבר בישראל רדוקציה לשניים-שלושה כלים: פינוי-בינוי, עיבוי בינוי ותמ"א 38. בעולם יש הרבה פרויקטים שעוסקים בתחום הזה בלי לבנות אפילו קיר אחד. זו פלטפורמה עם כלים מגוונים המאפשרת לעסוק בנושאים כלכליים, חברתיים וסביבתיים. בארץ, זה מזוהה רק עם הנושא הנדל"ני, הפיזי, עם כלים מוגבלים של פעולה.
"בגדול, הבעיה שלי היא שמשתמשים במונח התחדשות עירונית לפעולות שלא מחדשות, אלא הורסות ובונות מחדש. פינוי-בינוי זה לא כלי של התחדשות. ברוב מדינות העולם לא משתמשים בו. הוא היה נפוץ בשנות ה-60 וה-70 והיום לא משתמשים בו. אפילו האו"ם, כשהוא מטפל בפבלות ובסלאמס, מסתכל על פינוי-בינוי כעל מוצא אחרון. יש משהו מאד אגרסיבי במה שאנחנו מזהים בארץ כהתחדשות".
- מה הבעיה עם זה שכוחות השוק קובעים את תנאי ההתחדשות?
"אין בעיה עם זה שהשוק קובע את התנאים. מה שאותי מטריד הן הקבוצות הפגיעות שעליהן צריך להגן. אם רוצים לעזור לעניים בחברה, אי אפשר לתת ליזמים לקבוע את סדר היום. אי אפשר לתת ליזמים להיכנס למשא-ומתן עם התושבים שלא מבינים יותר מדי. המדינה עובדת עם היזמים כדי לקדם את הסדר יום שלה, שזה כרגע מיסוי וציפוף. מדינה שרוצה לסייע למעוטי היכולת אסור לה לעשות פינוי-בינוי, אלא בצורה עדינה של לעבוד מבפנים, In situ (בלטינית - עבודה באתר)".
"תירוצים וקלישאות"
- שיתוף הציבור הפך לנוהל כמעט שגרתי בתוכניות רבות, ובכל זאת, יש לך ביקורת על התהליך.
"היום כבר די ברור ומובן לרבים שתהליכי שיתוף הציבור מכשירים תוכניות שהן לא אופטימליות. בתהליכים האלה נוצרים יחסי כוחות לא מאוזנים, יש הרבה הטיות ואפשר לעשות מניפולציות. בשורה התחתונה, שיתוף ציבור כולל יידוע ושיתוף לכאורה, אבל לא עוזר לחלשים. כיום מובן כבר שצריך להתרחק משיתוף ציבור ולקדם קריטריונים יותר ברורים של צדק חלוקתי. לדעת מראש מה הקבוצות היותר חלשות בתוך הריקמה ומה הן מקבלות, ולא לאפשר משא-ומתן. זה נורא קשה, ולכן זה צריך להיות התפקיד של המדינה.
"אני ממש לא חושבת שהתושבים של קריית משה מבינים את המעבר ממבנים בגובה שלוש קומות ל-18 קומות. צריך להגן עליהם מעצמם וממי שמתכנן עבורם. בקריית משה מה שהוסדר זה התהליך, אך לא היה שום דיון אמיתי על התוצר".
- איך את מסבירה את זה שפינוי-בינוי נתפס בארץ כשיטה האולטימטיבית, ווין-ווין לכולם?
"יש כמה תירוצים, או קלישאות, שהפכו לקטליזטורים של פינוי-בינוי: חשש מרעידות אדמה, זה שיש גטו חברתי, הצורך בעתודות קרקע והרצון לצופף, והאיום הביטחוני.
"את קריית משה הפכו לשכונת פשע. היה פסטיבל שלם סביב החתך האתני של המקום. גם אם יש שם 60% אתיופים, אז מה? גם ברמת אביב יש דומיננטיות של עדה מסוימת, וכך בכל שכונה אחרת. כאשר מדובר בעדה האתיופית יש מיד צורך לפזר אותה. מדובר בפצע פתוח".
- יש לך ביקורת רבה על התכנון במתחמים נפרדים.
"הבעיה במתחמים היא שהם מיועדים לקהל הומוגני מאוד. זוג עם שני ילדים. הדירות, האדריכלות, הפיתוח, הכל מכוון לקהל יעד כזה. אם אתה ערבי, או אתיופי, יקשה עליך מאוד לגור שם. כל המתחמים מבוססים על הרכב הפרטי. בסוף יום העבודה, האנשים מגיעים למגרש החניה, נכנסים למעלית ועולים לדירת המגורים. זה לא מתאים לחתך סוציאקונומי נמוך. התפיסה המתחמית היא אוטיסטית, אין לה זיקה לעיר הוותיקה, היא מפנה את הגב.
"למה זה כ"כ מצליח? כי את המדינה מעניין אספקת יחידות הדיור וכמה שיותר מהר. לא משנה איפה, העיקר שהמודל משוכפל. יכול להיות שיש מקום לשכונות כאלה, אבל אני רוצה שהפתרון הזה ירד מהפרק כשעובדים עם קבוצות חלשות. אני רוצה, שכשרוצים לעזור למצויים בעוני הפתרון של פינוי-בינוי לא יהיה על השולחן. אני רוצה שהמדינה תקבל החלטה קטגורית, שכשעובדים עם קהילה מעוטת יכולת יעבדו רק על עיבוי, ובשום אופן לא על פינוי-בינוי, תוך הפעלה של כלים נוספים בתחום החברתי והכלכלי".