המוסד לביטוח לאומי / צילום: תמר מצפי
הדין הישראלי קובע חלון זמנים אשר במסגרתו ניתן להגיש תביעות לבתי המשפט השונים. לכל סוג הליך או אירוע ייתכן דין שונה ומועד מרבי להגשת תביעה או פתיחת הליך. אי עמידה בלוח הזמנים עלולה למנוע מתובע פוטנציאלי את השימוש בהליכי בית המשפט עקב טענת התיישנות. סוגיית התיישנות תביעות אינה אחידה בכל תחומי המשפט. כך למשל, כאשר ניזוק מעוניין להגיש תביעה כנגד אדם או גוף שהתרשל כלפיו, עומדות לרשותו שבע שנים להגשת תביעה כספית או נזיקית לבית המשפט (במקרים מסוימים ניתן לתבוע עד עשר שנים מיום האירוע ואף יותר). במצב שבו מבוטח מעוניין להגיש תביעה כנגד חברת הביטוח שלו, עליו לעשות כן בתוך תקופה של שלוש שנים. וכמה זמן עומד לרשותו של אדם, אשר מעוניין לתבוע את הביטוח הלאומי שדחה את פנייתו אליו לקבלת כספים בגין עילות שונות במסגרת חוק הביטוח הלאומי?
פלוני ("התובע"), אשר אינו יודע קרוא וכתוב, הגיש למוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") תביעה לתשלום דמי פגיעה והכרה בפגיעה בעבודה, בשל אירוע לב שאירע לו בקשר עם עבודתו. המל"ל החליט לדחות את התביעה, ושלח לתובע מכתב דחייה ועל גביו צויין כי הוא נשלח בדואר רשום. באותו מועד, הנפיק המל"ל מכתב נוסף, במסגרתו צויין, כי בעקבות הדחייה התובע זכאי לקבלת סיוע משפטי.
בחלוף למעלה משלוש שנים פנה התובע לבית הדין האזורי לעבודה כנגד החלטת המל"ל לדחות את תביעתו. המל"ל מצידו הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל טענת התיישנות, מאחר שהתביעה הוגשה בחלוף 12 חודשים הקבועים בתקנות הביטוח הלאומי. המל"ל הוסיף, כי הוא שלח מכתבים לתובע בדואר רשום, אולם לאור הזמן הרב שחלף לא נשמר אצלו אישור השליחה. התובע טען, כי הוא קיבל את המכתב בדבר זכאותו לסיוע משפטי רק בסמוך להגשת תביעתו לבית הדין האזורי. עוד נטען, כי הואיל והוא אינו יודע קרוא וכתוב, הוא ניגש לשכן שלו, אשר הסביר לו את תוכן המכתב. בעקבות כך פנה התובע למל"ל והתברר לו, כי תביעתו נדחתה. התובע הוסיף, כי הואיל ולא תמו 12 חודשים מהיום שנודע לו על דחיית תביעתו, הרי שמועד ההתיישנות לא חלף.
האם התביעה התיישנה? בפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה נקבע, כי טענת המל"ל לפיה האישורים אודות מכתבים רשומים שאינם נשמרים במשך שלוש שנים היא הגיונית. מנגד, התובע לא ציין בגרסתו את המועד בו הוא קיבל את מכתבי המל"ל. עוד נקבע בבית הדין לעבודה, כי הטענה שמכתב מתגלגל במשך שלוש שנים עד שהגיע לתובע היא בלתי סבירה ואינה מתקבלת על הדעת. בית הדין קיבל את בקשת המל"ל לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות (בית הדין האזורי לעבודה, חיפה 45496-04-13).
לא יודע קרוא וכתוב? לא רלוונטי
התובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. התובע טען, כי פסק הדין של בית הדין האזורי הוא שגוי, הואיל והוא לא קיבל את מכתב הדחייה מהמל"ל, אשר למעשה לא עמד בנטל להוכיח אחרת. התובע ביקש מבית הדין הארצי להתחשב גם בעובדה שהוא אינו יודע קרוא וכתוב.
המל"ל טען מנגד, כי יש לדחות את הערעור הואיל וגרסת התובע אינה סבירה. נטען, כי המל"ל שלח לתובע מספר מכתבים, לפני שנשלח מכתב הדחייה, ואלה התקבלו על ידו ללא כל תקלה. הטענה, כי דווקא מכתב הדחייה לא התקבל - אינה הגיונית. לבסוף נטען, כי היעדר היכולת של התובע לקרוא ולכתוב אינה רלוונטית, מאחר שמגבלה זו לא מנעה ממנו מלהגיב למכתבים אחרים של המל"ל.
בית הדין הארצי ציין, כי התקנות קובעות כך: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע...". הנטל להוכיח, כי חלף המועד להגשת התביעה וכן, שהתובע קיבל הודעה בהתאם, מוטל על המל"ל.
עוד צוין, כי לא קיים הסדר כולל ואחיד בחוק לגבי אופן שליחת מכתבים מהמל"ל למבוטחים השונים. בהיעדר הוראה ספציפית בעניין, יש לפרש את החוק כמתיר שליחת מסמכים מהמל"ל בדואר "רגיל". בית הדין הארצי סבר, כי "בפרשנות זו יש טעם רב, שכן חיוב המוסד במשלוח הודעות והחלטות ב'דואר רשום' דווקא, עלול לסרבל את עבודת המוסד עד כדי שיתוקו, והדבר יוביל בסופו של יום לפגיעה במבוטחים עצמם".
עם זאת הודגש, כי מדיניות המל"ל לשמור אישורי מסירה של מכתבים שנשלחים למבוטחים, לתקופה של שנה בלבד ממועד המשלוח, מעוררת קושי. חרף האמור נקבע, כי יש לדחות את הערעור, הואיל והוכח שמכתב הדחייה נמסר לתובע בסמוך לאחר שליחתו על ידי המל"ל. עוד קבע בית הדין, כי התובע לא עמד בנטל לסתור קביעה זו, ותביעתו הוגשה למעשה לאחר המועד שעמד לרשותו (בית הדין הארצי לעבודה, 41882-03-14).
התובע החליט להגיש עתירה לבג"ץ, במסגרתה שב על טענותיו והוסיף, כי על בתי הדין היה להורות על הארכת המועד להגשת כתב תביעה כנגד המל"ל, מעבר ל-12 החודשים הקבועים בתקנות. עוד נטען, כי אף אם המל"ל לא מחויב לשלוח מכתבים למבוטחים בדואר רשום, הרי שככל שהוא פעל כאמור, חלה עליו החובה לשמור את אישורי המסירה לתקופה של למעלה משלוש שנים.
בית המשפט העליון הדגיש תחילה, כי בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק הוא אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, למעט במקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים: נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה; התנאי השני נוגע לקיומם של שיקולי צדק, בגינם ראוי שתהיה התערבות. בג"ץ קבע, כי "תנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות שלפנינו". צוין, כי טענות התובע נבחנו ביסודיות ובקפידה על ידי בית הדין הארצי, וממצאי בית הדין האזורי, לפיהם מכתב הדחייה נמסר לתובע, אושרו למעשה בערעור. לפיכך, העתירה נדחתה (בית המשפט העליון, 5005/15).
עינינו הרואות כי התקופה להגשת תביעה כנגד החלטה של המוסד לביטוח לאומי הינה 12 חודשים בלבד ממועד קבלתה. המוסד לביטוח לאומי אינו מחויב לשלוח את המכתבים למבוטחים בדואר רשום. בהיעדר תיעוד בנדון, המוסד לביטוח לאומי נדרש להציג את אישור המסירה בלבד ואישור זה כלל לא חייב להישמר לתקופה של למעלה משנה. מומלץ, לפיכך, כי ככל שמתנהל הליך כלשהו מול המוסד לביטוח לאומי רצוי "לעמוד על המשמר" ולוודא מדי פעם היכן עומד הנושא על מנת שלא נמצא את עצמנו בפני שוקת שבורה ומחסום דיוני של התיישנות להגשת תביעה בבית הדין לעבודה.
■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע, הדר ושות' ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.