עיתון בטאייפה / צילום מסך
עשר השנים האחרונות של המאה ה-19 היו זמן מצוין לגניבת איים. מדוע? מי יודע.
ארה"ב הייתה הגנבת הגדולה ביותר: היא גנבה את ממלכת הוואי מילידיה, בשני שלבים, בין 1893 ל-1898, אף כי הכירה עד אז בעצמאותם, ואפילו החזיקה נציגות דיפלומטית בהונולולו בירתם. ב-1898 היא כבשה את קובה, את פורטו ריקו, את הפיליפינים ואת גואם מידי ספרד.
צרפת גנבה את מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם, ב-1896. עד אותו הזמן הוא היה ממלכה עצמאית. שנה אחת קודם, 1895, יפן הנחילה תבוסה צבאית לקיסרות הסינית, וגבתה ממנה את המחיר הטריטוריאלי הראשון בסדרה ארוכה ומבישה: האי שהפורטוגלים נתנו לו את השם "איליה פורמוסה", זאת אומרת האי היפה. כיום הוא מוכר יותר בשם טיוואן.
גניבת האיים הייתה מבוא הכרחי לכמה מן המאורעות החשובים ביותר של המאה ה-20. הוואי הכניסה את ארה"ב אל האוקיינוס השקט. הפיליפינים הכניסו את ארה"ב אל אסיה. קצת יותר מ-40 שנה אחר כך, התקפה יפנית על הוואי ועל הפיליפינים הטילה את ארה"ב אל מלחמת העולם השנייה, ושינתה מעיקרו את מהלך ההיסטוריה.
אנחנו עוסקים כאן בשניים מן האיים האלה, בטיוואן ובפורטו ריקו. 120 שנה לאחר שהחליפו בעלות מתוקף מלחמה, הם נמצאים במשבר זהות, אולי במשבר קיומי.
יש ביניהם הבדל חשוב מאוד: טיוואן היא מסיפורי ההצלחה הכלכליים הגדולים ביותר של זמננו, בשעה שפורטו ריקו היא כישלון פיננסי מבעית. טיוואן עומדת ברשות עצמה, אף כי מתמעט והולך מספר הארצות המכירות בה רשמית.
פורטו ריקו היא טריטוריה נספחת לארה"ב, פחות ממדינה או יותר ממדינה. היא רשאית להכריז עצמאות, אם היא רוצה. היא אינה רוצה. בחודש שעבר היא רשמה את פשיטת הרגל הגדולה ביותר של שלטון מקומי בארה"ב, והועמדה תחת פיקוחו של בית משפט. חובותיה עומדים על 73 מיליארד דולר.
מושל פורטו ריקו, ריקרדו רוסליו, מאמין שהצטרפות מלאה אל ארה"ב כמדינה ה-51 תפתור את רוב בעיותיה הפיננסיות. ביוזמתו נערך בה ביום א' השבוע משאל עם. 97% מן המצביעים תמכו בהצטרפות - אבל רק רבע מבעלי זכות הבחירה טרחו להצביע. המשאל ממילא לא חייב איש והיה שווה ערך של קריאת ביניים רמה.
הגלגול הדמוקרטי
23 מיליון טייוואנים יודעים לפחות דבר אחד: הם אינם רוצים לחזור אל חיקה של סין, 120 שנה לאחר שהיפנים הוציאו אותה משם. הם חזרו אל סין במשך 3 שנים חטופות, לאחר מלחמת העולם השנייה. אבל הם יצאו ממנה על כידוניו של הצבא הלאומני המובס בסוף מלחמת האזרחים הסינית, ב-1949.
הלאומנים האמינו בכל לבם, ואחר כך העמידו פנים שהם מאמינים, כי טיוואן תהיה הבסיס הקדמי במלחמת השחרור, שתחזיר את סין לידיהם. טיוואן הייתה בעיניהם רק "מחוז" בתוך "הרפובליקה של סין". בהדרגה, העמדת הפנים הסתיימה. בדיוק מאה שנה לאחר הכיבוש היפני, באמצע שנות ה-90, טיוואן הפכה לדמוקרטיה מלאה.
הגלגול הדמוקרטי היה לצנינים בעיני המשטר הקומוניסטי. הוא העדיף את המשטר החד מפלגתי הקודם של יריביו הוותיקים מימי מלחמת האזרחים. הוא ידע שדמוקרטיה תצטרך לשקף את שינויי הזהות בחברה הטייוואנית. ואמנם, בשנת 2000 ניצחה בבחירות מפלגה הדוגלת בעצמאות מלאה, אף כי היא לא ניסתה להוציא את תוכנית המקסימום שלה אל הפועל.
לא להתחבק
הצלחתה הכלכלית והפוליטית של טיוואן היא מן הסיפורים רבי ההשראה ביותר של זמננו, מופת למדינות קטנות ובינוניות באשר הן. אבל הצלחותיה יוצאות הדופן עמדו ביחס הפוך למספר הארצות שרצו להתחבק איתה בפומבי.
המשטר הקומוניסטי הודיע לכל המעוניינים, כי ליחסים דיפלומטיים אתו יש מחיר: ניתוק היחסים עם טיוואן. טוב, לא בדיוק. בייג'ין לא עמדה על ניתוק למעשה. היא הסתפקה בהורדת הדגל ובשינוי התואר. שגרירויות טיוואן מעבר לים התחפשו למכוני תרבות ולנציגויות סחר. כיוצא בזה, ארצות זרות הוסיפו לקיים שגרירויות כמעט לכל דבר בטאייפה, בתחפושת. שגריר ארה"ב, למשל, הוא דיפלומט המתפטר משירות החוץ האמריקאי באקט של קריצה לפני שהוא יוצא למקום שירותו.
ב-1992, סין וטיוואן הסכימו שיש רק "סין אחת", והסכימו שלא להסכים על פירוש ההסכמה. מיניה וביה, טיוואן העצמאית למעשה לא תדרוש עצמאות להלכה. לשון אחר, לא תהיה ארץ ששמה טיוואן, והיא תוסיף לקרוא לעצמה "הרפובליקה של סין", להבדיל מן "הרפובליקה העממית של סין".
יש משהו נוגע ללב
בחסות ההסכמה הזו, מספר צנוע של מדינות רחוקות מוסיפות להכיר בטיוואן. חלקן נראות על המפה רק דרך זכוכית מגדלת. אף על פי כן, הן הפכו לפרס ניחומים חשוב מאוד. תוכנית סיוע החוץ הנדיבה של טיוואן משפיעה עליהן מטובה. נשיאי טיוואן יוצאים למסעות רשמיים אל ארצות נידחות, מניפים את הדגל, ונראים בנסיבות בינלאומיות.
יש משהו נוגע ללב בהשתדלות טיוואן להישאר על המפה. והוא נוגע במיוחד ללב כאשר אחת המדינות פונה לה עורף. למשל, כאשר סאו תומה ופרינסיפה, מדינת האיים הקטנטנה מול החוף המערבי של אפריקה, ניתקה את היחסים, בדצמבר שעבר, קולות נהי בקעו מעמודיהם הראשונים של חשובי עיתוניה. איור אחד הראה את דגל סאו תומה נקרע לגזרים, והתורן שעליו היה מונף, בבניין משרד החוץ בטאייפה, נשאר מיותם.
בשנה שעברה, הטייוואנים בחרו בפעם הראשונה אשה לכהונת הנשיא. חודש אחד לאחר השבעתה היא יצאה למסע באמריקה הלטינית, שהביא אותה בין השאר אל פנמה, להשתתף בחנוכת תעלת פנמה המורחבת. אחד העיתונים תיאר בכותרת ענקית את ההשג הדיפלומטי, הכרוך בנתיב הטיסה של הנשיאה. מטוסה הורשה לחצות את התחום האווירי של קובה בדרך לפנמה, "במישרים". איזה הישג.
סבא קונפוציוס יודע
הקומוניסטים בבייג'ין אינם סובלים את הנשיאה. היא שייכת למפלגת שוחרי העצמאות. השבוע הם הצליחו לשכנע את פנמה לנתק את היחסים עם טיוואן. מה בדיוק ייצא לסינים, חוץ מאשר הקנטת טיוואן והשפלתה? הם רוצים להזכיר לטיוואן את מגבלות הגיאוגרפיה. מנוי וגמור אתם למנוע עצמאות, והם מראים שהם יכולים למרר את חיי טיוואן גם בלי פלישה צבאית.
טיוואן בימים האלה היא קצת פחות מצליחה ממה שהייתה. חלפו זה כבר זינוקי הצמיחה הכלכלית. ב-2015 התמ"ג צמח ב-0.7%, בשנה שעברה ב-1.5%. בייג'ין מוכנה להציע לטיוואן אותה עסקה שהיא מציעה לנתיניה: חיו בנעימים, התעשרו כאוות נפשכם, אבל הניחו נא לפוליטיקה. בשביל מה לכם, כאשר סבא קונפוציוס יודע הרבה יותר טוב, וישמח לפטור אתכם מן הצורך לחשוב ולהחליט. רוב הטייוואנים אינם נוטים לקבל את ההצעה.
אשר לפורטו ריקו, אפשר להעלות על הדעת את הצטרפותה אל ארה"ב רק במסגרת עסקה בין שתי המפלגות הגדולות: מעמד מדינה לפורטו ריקו, הנוטה אל המפלגה הרפובליקאית, יותנה במעמד מדינה למחוז קולומביה, שבו נמצאת הבירה וושינגטון, הנוטה אל הדמוקרטים. סיכויי עסקה כזאת קטנים מאוד. הסטטוס-קוו יימשך אפוא, לטוב או לרע.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny