פרולוג | הומו-פרוספקטוס
בכניסה לחיפה יש קניון קטן, מרכז חורב שמו. לאחרונה הוא שינה את פניו כדי להתאים לרוח התקופה, אבל דבר אחד נשאר יציב: רחבת הכניסה אליו משמשת כמעין נקודת מפגש לבני נוער בדרך לבילוי כלשהו - ממש כמו בניינטיז, כשהייתי חותכת מבית ספר ויושבת על המדרגות, מסדרת את התסרוקת המשונה שלי, ומחכה לחברים שיגיעו מרחבי העיר. נערה כזאת מחכה גם עכשיו על המדרגות בכניסה לקניון. גם היא מסדרת את השיער ומחכה לחבריה, אבל בניגוד אליי, היא עסוקה במשך דקות ארוכות בסלפי אובססיבי, שכולל שרבוב שפתיים, משחק עם התאורה הטבעית ומבטים חודרים למצלמה.
חכו רגע עם הציקצוקים של "הנה מגיעה עוד הרצאה טרחנית על דור המסכים הנרקסיסטי"; זו לא הסיבה שאני מתעכבת על הנערה הזו. להיפך: אני מספרת עליה כי במעבר בין הדור "הזוכר" לדור "המתעד", לא שמנו לב למשהו אחד מקסים בתופעת צילומי הסלפי - היא מזקקת את היכולת החמקמקה לחיות את הרגע.
והו, כמה שהיא חמקמקה. למעשה, כפי שציין לאחרונה ג'ון טירני, כתב המדע הוותיק של הניו יורק טיימס, הדבר שבאמת מבדיל בין בני אדם לבעלי החיים הוא התכנון המתמיד. טירני אף הציע בבלוג המדעי שלו בטיימס (בבדיחות דעת, כמובן) לשנות את שמו המדעי של האדם מהומו-ספיאנס (האדם התבוני) להומו-פרוספקטוס (האדם המתכנן-לעתיד).
בהמשך, נראה מה הקשר בין סלפי לבין היכולת לחיות את הרגע, ואיך זה בא לידי ביטוי מהרמה האבולוציונית ועד לחקר המוח, אבל קודם כול צריך לשאול למה זה אמור בכלל לעניין אותנו. והתשובה היא, שבעידן הנוכחי יש תחושה שהרעיון של "לחיות את הרגע" קוסם להרבה מאוד אנשים - בין שברמה הכלכלית (לא אחת מאשימים את המילניאלס בפזרנות על חשבון חיסכון עתידי), בין שברמה החברתית (מתחתנים פחות, לא עושים ילדים) ובין שברמה הפסיכולוגית (טכניקת המיינדפולנס, שכבר מזמן חצתה את גבולות הניו-אייג' ונכנסה אל המיינסטרים הטיפולי, נשענת על היכולת להתמקד בהווה, ברגע הנוכחי).
היהודים יכולים להכניס עוד כמה קטגוריות משלהם לגישת "לחיות את הרגע". זה מסר שמגיע אליהם מהשמיים, מילולית, מיד אחרי יציאת מצרים: כשבני ישראל נאנקים ברעב המדברי, נשלח אליהם מן, מעין מזון אלוהי מתוק, אבל למן יש תכונה אחת מאוד חשובה: אי אפשר לאגור אותו (למעט, באורח פלא, בשבת), כי במהלך היום הוא היה מתקלקל. לפי פרשני המקרא, אגירה של המן הייתה בעצם אות לכך שהעם אינו סומך על אלוהיו, ולכן היה בכך משהו משמעותי. מאז ועד היום, העם היהודי, וישראל בפרט, התמודדו וממשיכים להתמודד עם המשמעות של ארעיות כמעט בכל שדה, מהחברתי ועד למדיני.
לכן, יש משמעות רבה לעובדה שכיצורים תבוניים אנחנו מתוכנתים אבולוציונית לא להיות מסוגלים לחיות את הרגע. האם זה משהו שעומד בסתירה לחיים המודרניים? או שדווקא הטכנולוגיה ושבירת המוסכמות "של פעם" (נישואים, משפחה, חיסכון) הם אלה שיאפשרו לאדם לתכנת את עצמו מחדש? ומה עלול לקרות לתודעה האנושית במקרה שיצליח? הנה כמה ניסיונות להגיע לתשובות.
אבולוציה | ד"ש מקליפת המוח
בסופו של דבר, כמו שאוהבים להגיד בישראל, הכול בראש. או יותר נכון, בתודעה - אותה ישות קוגניטיבית חמקמקה, שפילוסופים רודפים אחריה כבר שנים. בעשורים האחרונים המדענים מנסים את מזלם, ובישראל אפשר למצוא את אחד המאמצים המרתקים במרדף הזה, כשהוא מגיע דווקא מכיוונם של פיזיקאים.
הדוקטורנט ניר להב, למשל, מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן, טוען שהתודעה מתחבאת, כנראה, אי-שם בגרעין קליפת המוח - מבנה שאותו אפיינו הוא ועמיתיו, לראשונה, באמצעות כלים מתמטיים, ושבו מתקיימת פעילות מוחית מיוחדת.
את המחקר ביצע להב במשך שלוש שנים, במשותף עם הדוקטורנט ברוך כשרין, ובהנחיית פרופ' שלמה הבלין מהמחלקה לפיזיקה ופרופ' ראובן כהן מהמחלקה למתמטיקה. תוצאותיו פורסמו לאחרונה בכתב העת New Journal of Physics ולהב מספר עליו באופן מפורט בבלוג שלו, "חופשי ומאושר", ובערוץ יוטיוב "קסם המדע".
להב ועמיתיו אספו מידע בעזרת סורק MRI ומצאו רשתות מתמטיות שמבטאות קשרים שונים בין תאי עצב, המתנקזים אל גרעין קליפת המוח: "שם מתבצעים רוב החישובים והמחשבות", הוא מסביר, "וגילינו שיש שם מין היררכיה של אינטגרציית מידע שמתבצעת בשלושה שלבים: בשלב הראשון, יש אזורים שעושים חישובים ספציפיים, כמו זיהוי פרצופים ושליפת זיכרון; בשלב השני, המידע ממשיך לזרום לאזורים שמשלבים כל מיני פיסות מידע; ובשלב השלישי הם מגיעים לאזור שעושה את מרב עיבוד המידע במוח, והוא גרעין קליפת המוח או גרעין הרשת, ושם נוצר דבר חדש".
והדבר החדש הזה הוא התודעה, בעצם?
"אפשר להגיד. אנחנו מצאנו שהמידע ברשת של קליפת המוח מתנקז לאזור הכי מקושר של הרשת, שנקרא הגרעין של קליפת המוח. כשהסתכלנו על המוח כרשת ראינו הרבה נוירונים שמקיימים ביניהם קשרים. עכשיו, די ברור שלתא עצב אחד במוח לא תהיה תודעה, אבל ביחד, מכל האינטראקציה והקשרים של הרשת, נוצר משהו חדש, תכונה חדשה שאין לה תאי עצב ונוירונים, והיא נוצרת רק מתוך האינטראקציה".
ומה אפשר ללמוד מזה על האופן שבו התודעה מתקיימת? האם אנחנו מסוגלים, תודעתית, לחיות את הרגע?
"מבחינה אבולוציונית, התפתחנו ככה שדברים שלילים במוח חזקים יותר מדברים חיובים. עדיף שלא תזכרי דברים חיובים אלא רק אירועים שליליים, כי זה יאפשר לך ללמוד מהניסיון ולשרוד. לכן, לא פלא שרוב הזמן אנחנו מודאגים או לחוצים. עכשיו, בשנים האחרונות גילו תת-רשת במוח, שאנחנו מצאנו שהיא ממוקמת ככל הנראה בגרעין של קליפת המוח, המכונה רשת הדיפולט, ברירת המחדל. זאת הרשת שעובדת כשאת מהרהרת בזמן שאת לא צריכה לעשות מטלה ספציפית, למשל כשאת נוהגת במקום מוכר ופתאום מגיעה לחניה ולא שמת לב שבכלל נהגת. ההרהורים האלה הם בדיוק המחשבות על העבר והעתיד, מחשבות על מה שמדאיג אותך וזיכרונות שעולים".
זאת אומרת שלפי המחקר, רשת הדיפולט היא חלק משמעותי מהמקום הפוטנציאלי שממנו מפציעה התודעה.
"כן, ויש עוד רשת, שנקראת רשת הקשב והריכוז. זאת רשת שנדלקת כל פעם שאנחנו צריכים להתמקד במשהו ולהיות בקשב. היא יותר קדמית וממוקמת באונה הפרונטלית, שהיא חלק ממה שמכונה האזורים הגבוהים של המוח, שהתפתחו מאוחר יותר. חלק מהרשת נמצא גם בגרעין של קליפת המוח. בעזרת הרשת של הריכוז והקשב, מי שלומד מדיטציה יכול בעצם לחיות את הרגע, לראות את המחשבות האלה של הדיפולט כמשהו שבא והולך, בא וחולף. בפרקטיקטות האלה, ההנחיה היא להסתכל על המחשבות והרגשות כמו ציפורים בשמיים. כל מחשבה ורגש היא ציפור שבאה והולכת, ואם נצליח להבין שאנחנו רק הצופים, נוכל להתעלם מהן. זה רעיון, תאוריה. אנחנו רחוקים מלהבין את הדברים האלה".
אז מה זה לחיות את הרגע מבחינת המוח?
"יש מאבק בין רשת הדיפולט, של ההרהורים, ובין רשת הקשב והריכוז. ברשת של ההרהורים את קופצת באופן אסוציאטיבי מנושא לנושא, לעומת הרשת של הקשב והריכוז, שם את מנסה להתמקד בנושא ספציפי, ולכן יש מאבק מתמיד ביניהם. אנשים שעוסקים במדיטציה טוענים שהם יכולים להוריד את רשת הדיפולט למצב מינימלי, ואז כבר לא צריך את רשת הקשב והריכוז כי התאמנת כל-כך הרבה וזה כבר אוטומטי. ככה אנשים שעושים הרבה מדיטציה מצליחים להיות במצב של שקט פנימי, לטענתם. עדיין לא יודעים אם זה נכון; זאת רק פרשנות למה שיודעים בחקר המוח".
טכנולוגיה | המתווכת של ההווה
העיסוק בקשב, ריכוז והסחות דעת מחזיר אותנו לנערת הסלפי במרכז חורב בחיפה, ולאופן הבלתי צפוי שבו דווקא הרשתות החברתיות, הנחשבות למסיחות דעת אדירות, מאפשרות לנו בעצם לחיות את הרגע.
כמו אותה נערה, רובנו עסוקים בתיעוד יומיומי של החיים - לרוב תוך שיתוף אחרים בתקווה לקושש כמה לייקים. היא עושה את זה במקום להמתין לחבריה באופן שעלול להיתפס כחסר תכלית, כשעמום, אבל בעיקר כבזבוז משווע של זמן. הרי למה לעצום עיניים ולהתמסר לקרני השמש המלטפות? או לבהות בעוברים ושבים? להתבונן בסביבה? איזה ערך כבר יש לזה? למה לבזבז את הזמן כשאפשר לצייץ איזו שנינה בטוויטר, או להעלות תמונה לאינסטגרם? למלא את הרגעים המתים?
פה בדיוק מגיע הקאץ': במידה מסוימת, מעשה התיעוד הוא-הוא שמאפשר לנו לתפוס את הרגע ולחיות אותו כמעט כהווייתו. כלי התיעוד, כפי שתסביר עוד רגע ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב, הוא בעצם סוג של מתווך.
וייסמן מספרת בשיחה עם G על פילוסוף אמריקאי בשם מארק הנסן, מרצה באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, המתמחה בשילוב של הפילוסופיה המסורתית עם עולמות הטכנולוגיה והניו מדיה. להנסן, שעבודתו האקדמית עוררה מחלוקות באותה מידה שבה קצרה שבחים, יש תיאורה המתבססת על עיקרון ה"היות בזמן" של הפילוסוף הגרמני החשוב מרטין היידיגר (מטבע הדברים, קצרה היריעה מלפרט על הגותו של הלה, מה גם שהוא היה, איך לומר בעדינות, קצת חפרן).
"הנסן, בהתבסס על היידיגר, טוען בעצם שמה שמכונה 'הרגע' חולף מהר מדי מהיכולת של החושים האנושיים לתפוס אותו", מסבירה וייסמן. "הטכנולוגיה מסוגלת לתפוס את הרגע שאנחנו לא הצלחנו לתפוס עם החושים. בגלל זה אנחנו מתעדים באובססיביות את החיים; כי ככה אולי נוכל להתחבר לרגע שחלף".
אז בגלל זה אנחנו מצלמים את השקיעה במקום להביט בה?
"זה לא רק התיעוד, אלא גם האופן שבו אנחנו צורכות את התיעוד הזה. תראי למשל את עיקרון הפיד ברשתות החברתיות. הוא נמצא תמיד בזמן הווה ואנחנו מזינות אותו תוך כדי הצריכה שלו. בשנים האחרונות, מתוך הבנה שאי אפשר באמת לצרוך כל-כך הרבה מידע, קמו רשתות חברתיות 'ארעיות', כמו סנפצ'אט, שמבטא את הרגע החולף ככל שה'סטוריז' (המקבילה הסנפצ'אית לפוסטים או לציוצים) בעצמם חולפים ונעלמים".
"עכשיו זה הזמן לעבור שלב", מוסיפה ד"ר נאוה לויט בן נון, מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה ומייסדת מכון "מודע" למיינדפולנס, מדע וחברה במרכז הבינתחומי הרצליה. "נוכח מהפיכת המידע והמהפכה הדיגיטלית שאנחנו נסחפים לתוכה, כמעט ללא שליטה, מהפיכת התודעה היא הדבר הכי משמעותי שצריך לקדם עכשיו כדי לאזן את עצמנו בתוך הים האינסופי הזה, שאין לנו מושג לאן יוביל אותנו. כדי להישאר שפויים, בריאים, שמחים, אמפתיים ומאושרים, אנחנו צריכים לא רק לטפח את הגוף, השרירים והיופי, אלא להתחיל לעבור לטיפוח תודעתי יומיומי".
טיפוח תודעתי?
"כן. תראי, המוח שלנו מסוגל גם להביא קשב לכאן ועכשיו, וגם להגדיל את הפעילות של חשיבת עתיד ותכנון. לכל תבנית יש יתרונות וחסרונות. היתרונות של חשיבה לעתיד הם ברורים; החסרונות הם דאגנות, לופים מחשבתיים, ניסיון למנוע דברים שאי אפשר למנוע, מה שמוביל לבזבוז אנרגיה, ניסיון אובססיבי ליצור ודאות בעוד שהמציאות משתנה וכן הלאה. הרבה מהסבל של בני אדם נגרם מהניסיון לחשוב על העתיד, וזו הסיבה שיש ערך בהפחתה של הפעילות הזו לפעמים. מיינדפולנס, למשל, זו דרך שמלמדת איך לעשות את זה".
פסיכולוגיה | בדיקת נוכחות
זו לא תהיה הגזמה לכנות את חדירת טכניקת המיינדפולנס למערב כמהפכה שמתקיימת כמעט במקביל למהפכת חקר המוח.
"מקור המונח מיינדפולנס היא במילה 'סאטי' בשפה הפאלית (שפה הודו-איראנית עתיקה) שפירושה 'לזכור', במובן של לשים לב או להיות במודעות", מסביר ד"ר יובל עודד, פסיכולוג שמתרגל כבר 20 שנה את טכניקת המיינדפולנס, מטפל ומלמד אותה. "זה אומר שאף על פי שאנחנו 'מחווטים' מבחינה הישרדותית לחשוב על 'מה יהיה' וללמוד ממה שהיה, אפשר לאמן את התודעה להיות גמישה יותר".
תוך כמה זמן נוכל לאמן את התודעה שלנו?
"זה אימון מוחי, כמו כל תרגול. יש שטוענים שאחרי שמונה שבועות של תרגול אפשר לראות שינויים מוחיים משמעותיים, אבל יש גם מחקרים שמראים שמספר קטן של תרגולים מתחיל להשפיע על ההגמשה של התהליכים במוח. צריך כמובן להגיד שעל אף הפופולריות הגדלה של מיינדפולנס, יש אנשים שאימון כזה יכול אפילו להזיק להם אם הוא לא נעשה במינון ובתנאים הנכונים".
אל המיינדפולנס הצטרף לאחרונה שחקן חדש-ישן: חומרים פסיכו-אקטיביים, כמו למשל טקסי האייאוואסקה שדובר עליהם רבות לאחרונה בישראל, וכן "פטריות קסם" ואפילו LSD, במינון מדויק, כמובן, ובפיקוח רפואי הדוק.
בשבוע שעבר התקיים בישראל הכנס השני לפסיכדליה ולחומרים משני תודעה (ביוזמתם של החוקר ד"ר עידו הרטוגזון ופראג הוצאה לאור) ובאחד המושבים הרצתה גם הפסיכולוגית ד"ר גליה תנאי, מטפלת וחוקרת בתחום המיינדפולנס, העוסקת גם בתרפיה פסיכדלית. "ברור שאנחנו מתוכנתים גם לחשוב על העתיד והעבר, אבל אנחנו מתוכנתים גם להיות בהקשר עם החוויה הנוכחת", היא אומרת. "אם אנחנו לגמרי מאבדים את הקשר עם החוויה הנוכחת, אנחנו בבעיה רצינית".
ואפשר לפתור את זה עם תרפיה פסיכדלית?
"בתרפיה מהסוג הזה, תחושת הזמן נעלמת ואת נוכחת ברמות שלא ידעת, אבל בניגוד למיינדפולנס, למשל, את לא נוכחת בתודעה שלך כפי שאת מכירה אותה. במרחב הפסיכדלי את פוגשת ממדים תודעתיים שלרוב את לא מכירה ואף פעם לא נפגשת בהם. קוראים לחומרים האלה מרחיבי תודעה כי זה נותן לבני אדם גישה למצבי תודעה חלופיים שלא מוכרים להם".
איך זה יכול לעזור בקונפליקט של לחיות ברגע מול מחשבות על העתיד ועל העבר?
"הנה דוגמה: במחקרים סביב חולים סופניים ראו שבאופן טבעי הם נמצאים בחרדה מאוד גדולה. נעשה ניסוי שבו טופלו חולים סופניים בפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות פסילוסיבין, המכונות גם 'פטריות קסם'. על-פי התיאורים שלהם, אחרי הטיפול הזה הם יכולים לחיות את החיים וליהנות מהם גם אם יש להם רק עוד חודש. הם מרגישים שהם יכולים לחיות את החודש הזה והם משוחררים מהחרדה הנוראית מהמוות ומהעיסוק האובססיבי במה יהיה כשאמות. פתאום הם מסוגלים לשהות ברגע, להיות נוכחים עם המשפחה והאהובים שלהם, גם אם כל מה שנשאר להם זה רק חצי שנה לחיות".
אולי כי חשיבה על העתיד היא בהכרח גם חשיבה על המוות - גם אם זה רק בתת מודע וגם אצל אנשים בריאים.
"הימנעות היא בהחלט אחת הצורות הבסיסיות להסתכל על הסבל האנושי, והתרפיה הפסיכדלית מאוד אפקטיבית בשינוי של ההימנעות הזאת. לכן, חוויה כזו יכולה להיות לא פשוטה כי את נאלצת הרבה פעמים בצורה ברוטלית לבוא במגע עם חלקים שלא היית מודעת להם. השחרור של החשיבה על המוות קורה דרך זה שאת מסכימה לפגוש אותו".
כלכלה | אחרינו המבול
בתחום אחד אנחנו דווקא מצליחים היטב לחיות את הרגע: בכלכלה. בהיבט הזה, "לחיות את הרגע" זה לא רק תודעה, אלא מוטיבציה והנעה לפעולה, שמשפיעה על המשק ועל החברה.
ד"ר גיא הוכמן, כלכלן התנהגותי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, מסביר שבתור מקבלי החלטות אנחנו נוטים לקיים דווקא את כלכלת-לחיות-את-הרגע: "בהחלטות כלכליות יש לנו נטייה להיות מאוד קצרי רואי, ואנחנו נותנים הרבה משקל למה שאנחנו מקבלים כאן ועכשיו על חשבון מה שהיינו יכולים לקבל בעתיד. זאת בעיה שגורמת לכך שרובנו לא חוסכים מספיק או לא דואגים מספיק לבריאות שלנו, ואלה מחירים שנשלם עליהם בעתיד".
טוב, זה משהו די חדש, לא? בעיה של דור ה-Y.
"זה מתחדד אצלם, כן. הם לא הראשונים שעושים החלטות כלכליות לטווח קצר, אבל בניגוד לדורות קודמים, הדור הזה טולרנטי יותר לסיכונים, וזה כבר נהיה שילוב בעייתי, כי זה משפיע על העתיד שלנו כחברה. תחשבי, למשל, על תחום הביטוח. דור ה-Y הרבה פחות מבין למה הוא צריך לבטח את עצמו ואת הדירה. או, למשל, זה משפיע על סוגי ההשקעות שהבנקים ובתי ההשקעות מציעים לנו, כי אנחנו יודעים שאנשים בגילאים צעירים מחפשים את ההשקעות המסוכנות ופחות את ההשקעות הסולידיות. זה משפיע גם על אילו מוצרים מציעים לנו: יציעו לנו יותר חוויות ולעשות את הדברים הכיפיים כמו טיול רפטינג, כי מה שחשוב זה החוויות ולא לצבור נכסים או רכוש".
אז לא כדאי לי לקנות את הנעליים ב-800 שקלים? אני הרי חיה רק פעם אחת.
"מבחינה פסיכולוגית, בשביל שביעות הרצון שלך, כדאי לך לקנות את הנעליים, אבל בשביל העתיד שלך - לא כדאי. כבר היום, לרוב האנשים שמגיעים לגיל מבוגר אין מספיק כסף כי הם לא חסכו מספיק. אז תחשבי מה יהיה בעתיד, כשהצעירים יהפכו למבוגרים. אולי יש להם חוויות טובות ורווחת חיים טובה, עד גיל מסוים, אבל יבוא הגיל שבו הם יהפכו לנטל על החברה".
איך אתה מעריך את ההשפעה של זה בעתיד?
"צופים שאופן קבלת ההחלטות הזאת של לחיות את הרגע ילך ויחריף בדורות הבאים, וזאת כבר בעיה חברתית כי אין לנו יכולת מבחינת המדינה לדאוג לרווחת האוכלוסיות המבוגרות. חלק מזה קורה כי האנשים לא חשבו מספיק על העתיד".