למה לא הקשבתי לדב
השבוע הלך לעולמו דב תדמור, מי שהיה המנכ"ל המיתולוגי של חברת דיסקונט השקעות עד שנת 1999. למרות שבמשך השנים נמתחה לא אחת ביקורת על יהירותו של תדמור, על השכר הגבוה לו זכה ועל מהלכים עסקיים כאלה ואחרים (ובראשם אובדן השליטה בקבוצת דלק), אי אפשר היה להתווכח עם יכולתו לזהות השקעות מוצלחות לטווח ארוך, בזמן שרבים בסביבתו פקפקו בהן. לראיה, את דסק"ש קיבל תדמור בשווי של 50 מיליון דולר בלבד, והוא עזב אותה לאחר 14 שנים כחברת החזקות מובילה במשק הנסחרת בשווי של 1.4 מיליארד דולר.
את הטור הבא כתבתי על אודותיו לפני כמעט 15 שנים, והוא מובא כאן בשנית עם קיצורים הכרחיים:
מעולם לא היה דב תדמור חביבם של העיתונאים. המנכ"ל הוותיק של דיסקונט השקעות נמנע מלהתראיין עד יומו האחרון בתפקיד. כשכבר היה מטריח עצמו כדי לנזוף בכתב שטעה או סילף לטענתו את המציאות, היתה מסתיימת השיחה בטריקת טלפון מהדהדת.
דווקא עם פרישתו, זכה תדמור לעדנה תקשורתית כמוה לא ידע בעבר. לאחר 14 שנים בתפקיד, בהן לא פונק בלשון המעטה, קיבל תדמור הפורש מחמאות מלוא החופן בקשר עם זיהוי מוצלח במיוחד של השקעות בתחום התקשורת (סלקום ותבל), מכירת פעילותה הרפואית של אלסינט ברווח עצום, והפניית יתרות גדולות של מזומנים להשקעות בתחום הלוהט של מיזמי טכנולוגיה. גם התשואה שסיפק למשקיעים במניות דסק"ש, דיברה בעד עצמה.
לא פלא, אם כן, שלראיון הפרישה שלו ל"גלובס", שהתקיים במשרדי דסק"ש בסמטת בית השואבה בת"א, התייצב תדמור מפויס. מאוחר יותר התברר שהיתה לכך סיבה נוספת: מענק פרישה בעלות של יותר מ-20 מיליון שקל, כולל אופציה לרכישת מניות סלקום, לכשתונפק.
למרות ראשוניות הראיון שהעניק, סירב תדמור "לספק את הסחורה", כך לפחות זה נראה בשלהי פברואר 1999. הוא סירב להתייחס ליחסיו ארוכי השנים עם בעלי הבית ממשפחת רקנאטי, או לסגור חשבונות עם יריבים מרים כיצחק תשובה או משפחת ורטהיימר.
באותה פגישה, התייחס תדמור בביטול לעסקי העיתונות. לדבריו, במהלך שנותיו בדסק"ש הוצע לחברה להשתלב כבעל מניות בכל אחד מהעיתונים היוצאים לאור בישראל, אך משיקולי תשואה נדחו כולן. בהתייחס לעיתונות הכלכלית, לא הסתיר תדמור את הזלזול כלפי רמת הכתיבה. "קרא את האקונומיסט, זו עיתונות", ייעץ לי בחביבות אופיינית.
מודה, לא הקשבתי לעצתו של תדמור. ממילא, בשנים שחלפו מאז נראה היה כי הכתרים שנקשרו לראשו היו מוגזמים: השקעות התקשורת של דסק"ש כבר אינן מזהירות במיוחד (ע"ע תבל), שלא לדבר על אלה שבוצעו בחברות טכנולוגיה מתקדמת.
אבל אתמול התברר, כי בשקט בשקט הנחית תדמור את מכת חייו - רווח של 39 מיליון שקל. סכום אגדי שהניב לתדמור "תיווך" בעסקה בה רכש גד זאבי את מניותיה של כייבל אנד וויירלס בחברת בזק.
אם להאמין לעדותו במשטרה (במסגרת פרשת גד זאבי-בזק), סיפק לתדמור אחד מגליונות "אקונומיסט" של קיץ 1999 את המידע בדבר נכונותה של כייבל אנד וויירלס למכור את מניותיה בבזק, אותן מניות שבסופו של דבר נרכשו בידי זאבי.
לקרוא את עדותו של תדמור ולשפשף את העיניים: ללא בלעדיות מטעם המוכרת, וכשבאמתחתו מידע שהיה גלוי לעיני כל (למעט מי שאינו קורא את ה"אקונומיסט") הוא הצליח לגבות מזאבי שכר טרחה פנטסטי תמורת... מספר הטלפון של עו"ד מיכאל צלרמאייר, נציג כייבל אנד וויירלס בישראל.
מאוחר יותר, מימש תדמור אופציה ומכר לזאבי 5% ממניות בזק שנרכשו בעסקה, בעיתוי שהניב לו רווח מרשים. וכל זה יכול היה להיות שלי, לו רק הקשבתי לעצתו של דב.
■ פורסם לראשונה בדצמבר 2002.
