הלקוח לפני המפלגה
בפברואר 2013 הבאנו את סיפורה של מירב שמולי. חברת מרכז ליכוד ומקורבת לעו"ד די אלמוני באותם ימים שעונה לשם דוד ביטן. מכירים? יו"ר דירקטוריון נמל אשדוד באותה עת, גדעון סיטרמן, שנמנה עם התורמים של ביטן בפריימריז של הליכוד, ביקש להמציא משרה חדשה בנמל ולייעד אותה לשמולי. "מלוות אח"מים" הוא קרא לזה, ודאג להגיע עד ביתו של יו"ר הוועד החזק דאז, אלון חסן, כדי לשכנע אותו בעניין. סיטרמן רצה לסדר לה גם שכר של 20 אלף שקל ורכב צמוד (בכל זאת גרה בראשון), אבל ההתנגדות של חסן והמנכ"ל שוקי סגיס סגרה את הסיפור.
שמולי, למקרה שדאגתם, מצאה את עצמה די מהר כעוזרת האישית של איש ליכוד אחר, יו"ר דירקטוריון דואר ישראל, חזי צאיג. שר התקשורת הממונה על הדואר היה אז גלעד ארדן, אבל הוא הכחיש כל קשר לעניין. למה חזרנו פתאום לגברת שמולי?
כי מסתבר שלא רק דוד ביטן שלנו הצליח בינתיים להגיע לכנסת ואפילו לתפקיד הנחשב של יו"ר הקואליציה - גם שמולי נמצאת שם מדי יום. בשנה האחרונה היא משמשת כלוביסטית של גופים ותאגידים גדולים מטעם "גלעד לובינג". אם היא לא בוועדת הכלכלה או הכספים בשם כימיקלים לישראל, כאל, מועצת יש"ע ועוד, תמצאו אותה בלשכה של ביטן. לפעמים היא מגיעה סתם לנוח על הספה, גם אם ביטן לא בסביבה.
איך קורה שחברת מרכז מפלגה שיש בה פריימריז, כזו שיש לה מידה של השפעה על הבחירה בחברי כנסת, יכולה לשמש במקביל גם כלוביסטית שכל התפקיד שלה הוא לשכנע את חברי הכנסת לתמוך באינטרס של הגופים שלמענם היא עובדת? חוק הלוביסטים שעבר בשנת 2008 לא מונע תרחיש כזה, אלא מחייב דיווח בלבד על חברות בגוף בוחר. מסתבר ששמולי "הקפיאה" את החברות שלה במרכז המפלגה, לא ביטלה חס ושלום, אבל היא מודה שהיא עדיין חברה בוועדת החוקה של הליכוד. ועדה חשובה ורגישה, לפחות לפי אנשי המפלגה.
על יחסיה עם ביטן, אמרה היום שמולי ל"גלובס" כי מדובר ב"התנהלות מקצועית לחלוטין, ודווקא בגלל החברות איתו אני מצמצמת למקסימום את הממשקים איתו שנוגעים לעבודתי".
שמולי לא לבד. קרן ברק היא דמות מוכרת מאוד בליכוד שהתמודדה בעצמה בפריימריז ולא מסתירה את הכמיהה שלה להתמודד שוב ולהיבחר. בינתיים היא לוביסטית עצמאית ודי מצליחה. השבוע היא אפילו נכנסה לחלק הראשון של ישיבת סיעת הליכוד (לטענתה בפעם הראשונה) וחילקה צ'פחות לאורן חזן ולח"כים נוספים. היא עשתה את זה, אגב, בלי לענוד את התג המיוחד שהיא מחויבת לענוד בכל מקום במשכן על פי החוק. ביום שני האחרון היא גם ליוותה ארוכות את שר התקשורת הטרי וחבר המפלגה כמובן איוב קרא. על מה היה להם לדבר? לעולם לא נדע, אבל ברק טוענת שלא הוזכרה מילה בענייני עבודה. מה שכן ידוע הוא שברק מייצגת, בין היתר, את סלקום ואת ערוץ 20.
לא, לא רק בליכוד. גם ל"עבודה" יש פעילת מפלגה שהיא גם לוביסטית, אפילו ותיקה במיוחד. קוראים לה בהירה ברדוגו, והיא מייצגת, בין היתר, את ארגון חברות הניקיון, גמא ניהול וסליקה בע"מ, אקו"ם, חברת הנדל"ן מהדרין ועוד. בעבר היא נחשבה ליועצת המיתולוגית של מפלגת העבודה ושל שמעון פרס בפרט, אבל היום ההשפעה שלה בזירה המפלגתית חלשה יותר. "היא מאוד אינטליגנטית ולא מנסה למכור לך בולשיט", אומרת עליה אחת מחברות הכנסת של המפלגה. אבל מי פה מוכר את הבולשיט? פעילה מפלגתית שעושה לכם נעים בגב ורגע אחרי מספרת על הבעיה הקטנה של הלקוח שלה - לא תקשיבו לה יותר? לא תטו את האוזן ואולי אפילו קצת יותר?
חולשת האקדמיה
כשד"ר ד' (השם שמור במערכת), מרצה בכיר שהתפטר לאחרונה מאחת האוניברסיטאות, מתבונן במהומה שנוצרה מאז פורסמה יוזמתו של שר החינוך, נפתלי בנט, לאמץ "קוד אתי" שיימנע ממרצים באקדמיה להתבטא בעניינים פוליטיים, הוא לא יודע אם לצחוק או לבכות.
"האקדמיה לא פוליטית ולא שמאלנית, היא בעיקר שמרנית, חלבית ומיינסטרימית", הוא אומר. "זה כבר מזמן לא מקום שמעודד פלורליזם וביקורת, אלא כזה שמאמץ הרבה מאוד צנזורה עצמית", הוא מוסיף. "אותי הזמינו לשיחת נזיפה כי כתבתי כל מיני דברים ביקורתיים מדי לטעמם בפייסבוק. השיא הגיע כשאמרו לי, וזה ציטוט מדויק, שאני אינטלקטואל ואין מקום לאינטלקטואל באוניברסיטה. ועל מה אני כותב? על כלכלה, חברה, קצבאות הנכים - לא מזכיר את המילה כיבוש".
ד', שעבד כחשב ויועץ כלכלי לפני שהחליט לטפס אל מגדל השן ולצלול ברמת הכנסתו, משוכנע כי החלביות שהוא מדבר עליה קשורה למה שמכונה "העשור האבוד" של ההשכלה הגבוהה בישראל - ביטוי שמיוחס לשחיקה התקציבית שנכפתה על האוניברסיטאות בעיקר בעשור הקודם. "זה הביא לכך שרוב המרצים היום נמנים עם הסגל הזוטר ללא תקן קבוע, מה שהופך אותם אוטומטית לקונפורמיסטים ולכבשים שחוששים להכעיס מישהו פן יימנעו מהם את הקידום. מדובר בסוג של 'מרצי קבלן'. עד שמישהו זוכה לתקן זה בדרך כלל סביב גיל 40, אז אם עשרים שנה לא היית ביקורתי בטח לא תתחיל עכשיו", הוא טוען.
האקדמיה, לפי ד', אימצה מזה שנים את הרוח הניאו-ליברלית, גם בהיבט התעסוקתי וגם ביחסים מול הסטודנטים. "ככל שלסטודנטים יש משקל גדול יותר, ואני אומר את זה דווקא כמי שזכה למשובים מאוד טובים, הם נתפסים כ'צרכנים'. ואם הם צרכנים אז הם גם תמיד צודקים, כי הלקוח תמיד צודק. תוסיף לזה את כל התוכניות החוץ-תקציביות ששם שכר הלימוד מלא ללא סבסוד מהמדינה, ותקבל מרצים שבכלל לא יכולים לאתגר את הסטודנטים עם שיח ביקורתי שעשוי להכעיס לפעמים כי אלה 'לקוחות משלמים'".
אז אם האקדמיה כל כך פרווה, מה גרם לבנט להיזעק דווקא עכשיו? ולמה בכל זאת ראשי האוניברסיטאות הגיבו בתקיפות? "יש פה שילוב בין שלטון שמחפש דרך קבע לסמן אויבים, לבין אקדמאים שלא פתחו עד היום את הפה ויש להם פתאום הזדמנות להציג את עצמם כמו איזה נועם חומסקי או צ'ה גווארה".
קמפיין נטו
"אתה נהנה לפחות מהקמפיין? חשוב ליהנות מזה", ייעץ השבוע יו"ר יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד, לאלוף במיל' עמירם לוין המתמודד בפריימריז לראשות מפלגת העבודה. האיש קמפיינר תמידי, סיננתי ללוין, הוא יודע כנראה על מה הוא מדבר. לוין מיהר להסכים, אבל נראה כי מי שבאמת אימץ לאחרונה את הגישה הוא דווקא שר האוצר, משה כחלון. כדרכו, כשהוא נהנה גם רואים את זה עליו.
כחלון הבין שבמציאות הפוליטית של ישראל, במיוחד מול ראש ממשלה שנמצא בקמפיין בלי הפסקה פחות או יותר מאז 1993, לא מספיק להמתין לסוף הקדנציה כדי להציג הישגים. אז כחלון מסתובב ברחבי הארץ, פוגש סטודנטים וזוגות צעירים, מצהיר שגם לפריפריה מגיע "דור המשך" כמו בקיבוצים ומכניס את כל זה לסרטונים קצביים עם קידום ממומן ברשתות החברתיות. גם התוכנית החדשה שהציג אתמול (ד') להגדלת היצע הדירות במסגרת "מחיר למשתכן", הפכה לסרטון בתוך מספר שעות שכלל (איך לא) את גוון התכלת שמזוהה עם מפלגתו ("כולנו").
כמיטב המסורת הכחלונית בתקופה האחרונה, הוא זימן מסיבת עיתונאים בהתראה של 3 שעות בלבד, שוב כשנתניהו עסוק ומרוחק (הפעם בנסיעה רשמית ליוון). הפרקטיקה הזאת עוררה עליו כבר את זעם העיתונאים, במיוחד אחרי שפעם נוספת לא טרח לענות לשאלות. אבל כחלון, בחושיו החדים, הפנים דבר מכונן מבחינתו: כמה שחשוב לנהל קמפיין, יותר חשוב למדר את מי שצפוי לקפוץ על ההזדמנות הראשונה לגנוב לו את ההצגה.