גיורא בוס. "שכונה כזו שהיא חלק מתל אביב היתה צריכה להיות יותר צפופה" / צילום: איל יצהר
לשיכונים שהוקמו בעשורים הראשונים שאחרי קום המדינה אף פעם לא היה דימוי אטרקטיבי במיוחד. מטרתם המוצהרת הייתה לייצר פתרון דיור סביר ועממי. לכן, זה ממש לא מפתיע שהנטייה הטבעית של הרשויות, המשתוקקות להתחדשות עירונית, היא להרוס ולבנות, וכמה שיותר מהר.
מצד שני, זה כנראה לא מקרי שבעיר תל-אביב, שבה חלק ממתחמי השיכונים קיבלו גם הגנה סטטוטורית, יש יותר ויותר אנשים שלא נבהלים שאין מתחת לבית חניון תת-קרקעי צמוד, שאין ממ"ד בדירה, שהתשתיות לא חדשות ושאוכלוסיית השכונה לא הומוגנית. יותר ויותר אנשים שדווקא מחפשים את האיכויות "הישנות".
הלכנו להיפגש עם אלה ש"גילו" את קסמי השיכונים, וגילינו שהמרחבים בין הבתים, התחושה הקהילתית והתכנון הנבון, ממשיכים להוכיח את עצמם, אבל אולי זו לא חוכמה כשהעיר שמסביב היא תל-אביב.
מעוז אביב: סוג של קיבוץ
שכונת מעוז אביב הוקמה בשנת 1954 באזור עבר הירקון, ליד מרכז הירידים. אתר האינטרנט המושקע של האגודה השיתופית שמנהלת את השכונה יודע לספר ש"אנשי הצבא, שעמדו לגור בשכונה התאגדו באגודה שיתופית, במטרה לרכוש אדמות, להקים עליהן את השכונה, לשכן את חברי האגודה, ולאחר מכן לפתח ולטפח את השכונה".
"בשכונה 14 בניינים שחברים באגודה ועוד 12 בתים שלא שייכים לה. כל המבנים בשכונה בני ארבע קומות והם פונים לעבר שטח משותף שהוא גן ירוק. למרות שמתכנני השכונה והמבנים היו האדריכלים זאב רכטר ומשה זרחי , שאף זכו בפרס על התכנון, הרי שמראה המבנים פשוט ומזכיר מאד שיכונים אחרים, שנבנו מאוחר יותר, בשנות ה-70, במקומות כמו ערד וכרמיאל".
ליאת איזקוב, אדריכלית המתגוררת במקום, סבורה שההצלחה ארוכת השנים קשורה גם להיבטים פיזיים: הדירות המקוריות הן בגודל של 80 מ"ר ומרווחות יחסית לבנייה אחרת מהתקופה, האדריכלות פונקציונלית, בין המבנים יש מרווחים גדולים יחסית, כל הדירות פונות לגינה ירוקה עם עצים ותיקים ויש תחושת פרטיות. ואולם, היא מודה שהניהול המשותף הוא ה"ג'וקר" (הקלף המנצח). השכונה פועלת כאגודה שיתופית, סוג של קיבוץ, וזה אומר שכל השטחים הפתוחים, כולל המבנים, מתוחזקים ומנוהלים. לדבריה, "הבסיס הניהולי מייצר פלטפורמה ליזום דברים קהילתיים: ממסיבות פורים ועד מבצע פינוי פסולת אלקטרונית".
לפי נתוני רשות המסים (באתר מדלן), בחודש אפריל השנה נמכרה דירה מורחבת בגודל של 100 מ"ר במחיר 4.2 מיליון שקל. בימים אלה מוצעת למכירה דירת גן, בגודל 82 מ"ר, במחיר 3.85 מיליון שקל.
מעונות עובדים: "חזית של אינטימיות"
מעונות עובדים א-ב-ג הוקמו בשנת 1936 בקצה רחוב מזא"ה בתל-אביב, על גבול אזור שהיה אז חקלאי. המעונות היו מפעל שיכון לדיירים, שהיו מאוגדים באגודות שיתופיות והיו בעלים משותפים של הקרקע והנכסים. הקואופרטיביות איפשרה להשיג קרקעות במקומות שבהם הקרקע הייתה יקרה יחסית, ולקבל הלוואות גדולות לבנייה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נבנה קומפלקס בתי שיכון, במתכונת ה"מודרניסטית": מבנים טוריים, בני 2 ו-3 קומות, עם דירות בגדלים של 55 ו-65 מ"ר.
כל המבנים ממוקמים בניצב לרחוב ופונים לחצרות גדולות. האדריכלים היו אריה שרון ויונתן שלאין. חברי ההסתדרות קצת חששו בהתחלה לעבור למסגרת הקואופרטיבית, ואולם, אח"כ, עברו למקום לא מעט עסקנים בכירים וביניהם ברל כצנלסון, יצחק יציב, משה בילינסון וישראל גורי. בשנות ה-80 נהרס אחד משישה המבנים (מזא"ה 60) ובמקומו נבנה בניין חדש. מאוחר יותר, תוכנית השימור של תל-אביב הכריזה על כל שימור של כל המתחם.
בימים אלה מקדמת חברת "בנייני העיר הלבנה" תוכנית להתחדשות חלק ממבני המעונות ברחוב מזא"ה. התוכנית שהוכנה ע"י משרד האדריכלים של גידי בר אוריין מציעה שיקום של המבנים לפי הנחיות מחלקת שימור של העירייה, תוספת קומות והוספת ממ"דים, מעליות וחניון תת-קרקעי.
עמיקם ברגר, סמנכ"ל החברה, מסביר מדוע מדובר בפרויקט ייחודי: "עד למעונות עובדים א' נבנו בניינים בודדים עם חזית לרחוב כך שחלק מהדירות היו צדדיות או עורפיות ללא מרווח איכותי בחזית הדירה. העמדת מבני 'רכבת' בניצב לרחוב יצרה בפעם הראשונה העמדה שנקראה 'תוכנית מסרק'. העמדה זו העניקה 'חזית' ירוקה ואיכותית לכל הדירות, גם לאמצעיות. אנו מבינים מדיירי הבניין הנוכחיים שעד היום הגינות משמשות אותם לפעילויות משותפות במיוחד של הילדים".
אדריכלית הנוף רלי דה פריס, מתגוררת בדירה שרכשה לפני כ-35 שנים ושיפצה. "מה שאני אוהבת זה שנוצרת בתוך העיר חזית של אינטימיות. העובדה שהבתים ניצבים לעורקי התנועה מאפשרת לחיות בעיר, אבל אחרת. לא כל שיכון הוא כזה". דה פריס משבחת את תנוחת המבנים, החצרות שבין הבניינים והצמחיה הוותיקה. היא אוהבת גם את תחושת הקהילה, אך יש לה ספק אם אחרי השיפוץ והבנייה החדשה תחושת האינטימיות תישאר. יש מעט מאוד מכירות בכל המבנים של מעונות עובדים ברחוב מזא"ה. לפי נתוני רשות המסים, ב-2016 נמכרה דירה בגודל 66 מ"ר במחיר של 3.95 מיליון שקל.
קריית שלום: "נשביתי בקסם השכונה"
שכונת קריית שלום, בדרום תל-אביב, הוקמה בשטחי הכפר הערבי הנטוש אבו כביר וכללה 2,200 יח"ד. למעט מספר קטן של בתי שיכון בני 4 קומות, מרבית המבנים בשכונה הם מטיפוס ה"רביעיות".
אדריכל גיורא בוס מתגורר באחת הסמטאות של שכונת קריית שלום, בבית המשקיף על חורשת אורנים ותיקה. "נשביתי בקסם של השכונה", הוא מספר, "הפארק העצום, הקירבה למרכז, הנגישות לצירי התנועה הראשיים, השקט והשלווה, וכמובן המחיר. עד לא מזמן אפשר היה לקנות כאן די בזול".
בוס רכש דירה בקומה עליונה, חבר לשכן מהדירה למטה, ויחד הם הרסו מחצית מבניין הרביעייה ובנו אותו מחדש. הדירה שרכש הייתה בשטח 50 מ"ר והדירה שבנה היא דופלקס בשטח 180 מ"ר. "התושבים רוצים שישקיעו בהם אך הם עצמם לא מגלים אחריות. יש כאן פלישות לשטחים ציבוריים, בנייה לא חוקית, השלכת פסולת, נהיגה פרועה וחניה על מדרכות".
יש לבודק השגה על עניין הציפוף ועל ההכרזה של המרקם לשימור: "מדובר בבנייה של 4 יח"ד על מגרשים של 500 מ"ר. בעיני, שימור של המרקם הקיים פירושו לתת עידוד לצמיחתה של עוד שכונת יוקרה. אני חושב ששכונה כזו, אם היא חלק מתל-אביב, הייתה צריכה להיות יותר צפופה ורבודה. היו צריכים לצופף ולבנות רחובות מסחריים".
לפי נתוני רשות המסים (מופיעים גם באתר מדלן), בינואר השנה נמכרה דירה משנות ה-50, בגודל של 50 מ"ר, ב-1.9 מיליון שקל (חצי מחיר לעומת רמת אביב). בימים אלה מוצעות למכירה דירה בגודל 75 מ"ר, במחיר של 2.25 מיליון שקל. דופלקס בגודל של 160 מ"ר מוצע למכירה במחיר של 3.6 מיליון שקל.
רמת אביב הירוקה: "תכנון גאוני"
רמת אביב "הירוקה" הייתה השכונה הראשונה שהוקמה מעבר לירקון. השכונה תוכננה על ידי צוות אדריכלים שבראשו עמדו האדריכלים יצחק פרלשטיין ורוברט בנט, בשטחי הכפר הערבי הנטוש שיח מוניס, והיא יועדה לעולים חדשים, יוצאי פולין ורומניה, אך גם לזוגות צעירים. מרבית המבנים נבנו עד סוף שנות ה-60.
האדריכל מוטי בודק, המתגורר במקום מאמצע שנות ה-80, מספר שכאשר רכש את דירתו, זו הייתה שכונה מנוונת: "התושבים המקוריים הזדקנו, הדירות הפכו קטנות מדי, התחילו הרחבות לא חוקיות. השכונה נראתה כמו עזה. בתי הספר והגנים נסגרו".
בודק אומר שבעיניו, "התכנון של פרלשטיין ובנט היה גאוני: יש מבנה של שני רחובות ראשיים, ברודצקי ורדינג, שמתוכננים במקביל ונפגשים פעמיים, כמו צורת דג. מהרחובות האלה יוצאים רחובות ללא מוצא. בצד המזרחי, בעיקר בתים בני קומה אחת או שתיים, ובצד המערבי בתים בני שלוש-ארבע קומות. כל החזיתות פונות לכיוונים צפון דרום ונהנות מאור טבעי, אך לא מקרינה ישירה. המרחק בין הבלוקים איפשר שטחים גדולים ומגוננים. במובלעות שבין הרחובות הראשיים ממוקמים בתי הספר ומבני התרבות והמסחר. הילדים הולכים לבית ספר בלי לחצות אף כביש. אני קורא לזה 'שביל החצרות האחוריות'".
בשנת 1984 הגתה עיריית תל-אביב את תוכנית ההרחבות תא/2310 שאפשרה להרחיב בצורה צנועה את הבתים, עד לגודל של 100 מ"ר. בתחילת שנות ה-90 אושרו תוכניות שמאפשרות לבנות גם מרתפים ועל הגגות. יותר מאוחר, אחרי מלחמת המפרץ, נוספו הממ"דים. לאחר מכן, הוכרז המרקם לשימור.
בודק אומר שאישור הזכויות הרבות הפך את השכונה לאזור וילות, "מפלצות ענק", ליד האוניברסיטה. הוא עצמו מתגורר בבניין טורי שהיה פעם חד קומתי ובתיו הקטנים צמחו לכל כיוון אפשרי: "קניתי דירה מתפוררת בגודל של 71 מ"ר, שחולקה על ידי הסוכנות לשתיים. לאט לאט התחלנו להרחיב אותה, בנינו מרתף, הוספנו קומה שנייה, הוספנו עליית גג". למשפחת בודק חמישה ילדים, והדבר המעניין בתכנון של בודק הוא שהם לא הרסו את הבית הישן, אלא הוסיפו עליו קונסטרוקציית פלדה, שהתלבשה על הקיים והוסיפה לו נפח משמעותי. הבנייה הייתה מהירה ואין ספק שהתוצאה, המשמרת את רוח הבית הישן והצנוע, אורגנית אך גם יוצאת דופן.
לפי נתונים המופיעים באתר מדלן, דירת גן בגודל 60 מ"ר בבניין בן 2 קומות בשכונה מוצעת כעת למכירה במחיר של 4 מיליון שקל. קוטג' בגודל 160 מ"ר מוצע ב-6.2 מיליון שקל.
