"התושבים נהנים מגשם הזהב של זכויות הבנייה. האם יש משהו שהוא יותר צדק חלוקתי מזה?". סופיה אלדור, שבמשך שנים רבות ניהלה את אגף תכנון ערים במשרד השיכון, פרשה אמנם לגימלאות לפני כשש שנים, אך היא לא נחה. לא מתאים לה לשבת בבתי קפה, כמו החברים שלה. היא רוצה להמשיך לעבוד ולכן היא יועצת לחברות שונות, ובעיקר לחברת "אזורים" בענייני התחדשות עירונית. מבחינתה פינוי-בינוי הוא הפתרון האולטימטיבי וחשוב לה שידעו את זה. את הביקורת של אנשי האקדמיה היא דוחה על הסף: "באקדמיה כדי להיות מוכר אתה צריך להיות פרובוקטיבי".
נזכיר, כי בשבוע שעבר פירסמנו ראיון עם ד"ר טלי חתוקה, שטענה כי "פינוי-בינוי זה פתרון רע - מודל מיושן והרה-אסון".
- סופיה אלדור, למה דווקא פינוי-בינוי? יש עוד שיטות להתחדשות.
"לה קורבוזיה רצה להפוך את מה שהוא ראה כ'עיר המסריחה' לכפר. הוא ראה את ערי הגנים של אבנעזר הווארד וזה לא הספיק לו. כתוצאה מזה קיבלנו אינסוף שיכונים. ההרס המוחלט של הרקמה העירונית. המרחב הציבורי דורש תיחום, דפנות. צריך להרגיש כמו חדר בלי גג. כל זה נעלם. פרופ' אדמונד בייקון אומר שבגלל זה קיבלנו ערים בלי כבוד.
מציאות מיוחדת
"אחרי הקמת המדינה וגם בשנות ה-90 קלטו מאות אלפי אנשים. זה היה מהלך הירואי, ואין לי מילים לתאר את גודל ההישג. אין לי משהו נגד שיכונים, אבל אין לי ספק שצריך ציפוף בצורה מושכלת. צפיפות של חמש יחידות דיור בדונם זה לא עיר. בשביל לעשות חזית מסחרית צריך ציפוף. השיכונים נורא רדודים. המהלך הנכון הוא למצות את הפוטנציאל של הקרקע הקיימת".
- בכל העולם מדברים על שיטות אחרות של התחדשות עירונית. לא רק פיזית, ובכל זאת, את דוגלת בפינוי-בינוי. למה?
"כי בארץ יש מציאות מאוד מיוחדת. רק בישראל רמת הבעלות על הדירות היא כל כך גבוהה. הממשלה עשתה תמיד מאמצים למכור את הדירות. בחו"ל יש הרבה דיור ציבורי ולכן לדיירים אין אינטרס לפינוי-בינוי. כל מי שהבאתי מחו"ל התפלא שאנשים קיבלו את זה (הדירות המשופרות) בחינם. בהולנד הדיור הציבורי חוגג, בארה"ב מאמינים בצבא הישע".
- ומה זה עושה למרקם החברתי?
"הייתה בזמנו חוקרת בטכניון שחקרה את הצלחת פרויקט הבינוי הראשון בקרית אונו, של חברת מצלאווי. היא מצאה שפעם אנשים אמרו שהם גרים בקרית אונו, היום הם מציינים את שם השכונה. שאלתי את שוקי דווידוביץ', מי שניהל את הפרויקט מטעם חברת מצלאווי, והוא סיפר לי שהדיירים המקוריים לא רצו לגור ליד השכנים שלהם הקודמים. הם עמדו על קצות האצבעות כדי שלא ירגישו שהם נזקקים.
"אני אומרת שאם יש צדק חלוקתי זה פינוי-בינוי. יש בארץ משאב טבע שקוראים לו זכויות בנייה. הוא שווה הרבה כסף. מעל ראשינו יש ענן זכויות בנייה. בפינוי-בינוי לוקחים את הנכס, וכולם נהנים מההשבחה. אלה שגרים בדירה של 70 מ"ר בבניין מט ליפול בשיכון עוברים לדירה של 95 מ"ר, בבית עם מעלית ומחסן. ערכה יעלה פי 2. אם החברה היזמית מרוויחה 15% היא מאושרת. האם יש משהו שהוא יותר צדק חלוקתי מזה? אין לי ספק שמבחינת טיפול בתנאי המגורים של אוכלוסיה ממעמד בינוני ומטה זה הפתרון המיטבי".
- מה פינוי-בינוי עושה לעיר?
"כולם רוצים דיזנגוף, אבל אפילו דיזנגוף לא מצליח להיות תוסס. בשביל חיי רחוב צריך מסות מספיקות של אוכלוסיה. בסופו של דבר, אי אפשר להגיד שכל הערים שלנו, למשל, בת ים וחולון ניפלאות. בסופו של דבר זה שיכון הומוגני שרץ על עשרות ק"מ. הבנייה הזו הייתה יכולה להיות בשדרות או בקרית ים. אנשים שוכחים שכדי לאהוב מקום צריך זהות. הערים צריכות להשתקם. על מנת שלעיר יהיו חיים עירוניים, שאנחנו כ"כ מתפעלים מהם. צריך שיהיו מגוון שירותים. צריך להיות קרוב. כשבאתי לגור בניו יורק מצאתי שלושה מעונות לילדים ושני סופרמרקטים. לצפיפות יש יתרונות מבחינה תפקודית".
- למה אין יותר שכונות שעוברות תהליכי התחדשות?
"זה הכול בגלל הביורוקרטיה של התהליך הסטטוטורי. יש לי פרויקט שהדיירים עשו לוח זמנים. אבל לועדת היגוי אצל מתכננת המחוז אתה מחכה שלושה חודשים. אח"כ נתקעים עוד שבעה חודשים עד שמוחלט להפקיד ואז, מגיעה הודעה של היועצת המשפטית שמודיעה שהחלטת הממונה על המחוז לא חוקית. אני בדעה שצריך להוריד את תוכניות הפינוי-בינוי לוועדות המקומיות, לטוב ולרע. הפקידים המקומיים מרגישים שותפים, לעומת זאת לוועדה המחוזית אין זיקה. הציבור הרחב לא מבין למה התהליכים לוקחים כ"כ הרבה זמן. הדיירים לא מאמינים שיש התנהלות כזאת".
- יש שיכונים ששווים שימור?
"ללא ספק יש גם שיכונים נפלאים. אני לא מאמינה בגישה גורפת כי החיים לא גורפים. את העיר ערד צריך להפוך למוזיאון לבנייה מודרניסטית. גם השיכון של רחוב פרישמן (מעונות הו"ד) הוא יוצא דופן. גם בגלל שהוא קלסיקה של הבאוהאוס. שם הם עשו תרגיל קטן והם משכירים את המחסנים וכך מממנים את התחזוקה. אבל אלה הם מיעוט. כל דבר לגופו".