חגי ברנר / צילום: יוסי זמיר
בכל הליכי חדלות הפירעון (פירוק חברה, פשיטת רגל וכו') מתקיימת תחרות בין נושי החייב חדל הפירעון. שהרי ידוע שגם לאחר מימוש נכסי החייב, לא ייוותר די כסף כדי לסלק את כל החובות. מטרתו של כל אחד מן הנושים היא למקסם את סכום הכסף, שישולם לו על-חשבון החוב. בקשר לכך יצר הדין סוגים שונים של נושים ואת סדר הקדימויות שלהם בקבלת כספי החייב.
ל"נושה מובטח" קיימת, כידוע, עדיפות על-פני שאר הנושים. זה הטעם לכך שפרקליטיהם של נושים בהליכי חדלות פירעון עושים מאמצים משפטיים ניכרים להביא לכך שלקוחותיהם יוכרו כנושים מובטחים.
לאחרונה הובאה בפני שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, חגי ברנר, בקשתה של עו"ד גילת שטיינברג, הנאמנת לנכסי החייב יצחק משולם לנדא, בפשיטת רגל, לקבוע את מעמדו של הנושה, דוד שמחה, כנושה מובטח של החייב בשתי דירות בירושלים, שלחייב זכויות בהן. על-פי הנאמנת, חובו של החייב כלפי שמחה עומד על כ-2 מיליון שקל, ומקורו בשני הסכמי הלוואה: האחד בסך 1.1 מיליון שקל, והשני בסך 850,000 שקל.
להבטחת ההלוואה הראשונה נרשמו, בפברואר 2013, לטובתו של שמחה, הערת אזהרה על זכויותיו של החייב בדירה שברחוב חפץ חיים ומשכון על זכויותיו בדירה שברחוב שמגר. המשכון פקע בשנת 2015. להבטחת ההלוואה השנייה נרשמו, באוקטובר 2013, הערת אזהרה נוספת על הדירה בחפץ חיים, בגין התחייבות לרשום משכנתא, ומשכון לתקופה בת 99 שנים על זכויות החייב בדירה שבשמגר. כעבור כשנה נרשם גם משכון על דירת חפץ חיים לתקופה בת 99 שנים.
אלא שעוד לפני רישום המשכון הנוסף על דירת חפץ חיים, הוטל עיקול זמני לטובת הנושים יחיאל גרינוולד ויוסף פרטוק על זכויות החייב בשתי הדירות. עיקול זה בוטל בנובמבר 2016, כבר לאחר שהחייב הוכרז פושט רגל.
עובדה חשובה נוספת: עוד מימים ימימה משועבדות זכויות החייב בשתי הדירות לבנק מזרחי-טפחות. בנוסף, על זכויותיו בדירת חפץ חיים נרשמה, כבר בשנת 2012, הערת אזהרה בגין התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק. על-פי שטרי המשכון, עליהם חתם החייב לטובת הבנק, נאסר עליו לשעבד את הדירות ללא הסכמת הבנק, הסכמה שלא ניתנה מעולם.
ואם כן, האם הנושה-שמחה (שיוצג בידי עו"ד ערן אפלקר) הוא נושה מובטח בשתי הדירות, כטענת הנאמנת? האם בעת מימושן זכותו לקבלת כסף תקדם לזו של נושים אחרים, למעט לזו של הבנק? באמצעות עו"ד אוריאל זעירא טענו הנושים הרגילים, גרינוולד ופרטוק, כי שמחה כלל אינו נושה מובטח. טענתם התקבלה בחלקה הגדול.
"אין מחלוקת על כך שהבנק הוא נושה מובטח בדרגה ראשונה בשתי הדירות, וכי נשייתו קודמת לכל נשייה אחרת", פצח ברנר בהתרת התסבוכת. לאחר מכן הוא הוסיף וקבע כי יש להכיר בשמחה כנושה מובטח רק לגבי דירת שמגר ורק לגבי ההלוואה השנייה.
בנוגע לדירה שבחפץ חיים, ברנר קבע כי הערות האזהרה, הרשומות לטובת שמחה על הזכויות בה, אינן הופכות אותו לנושה מובטח. הדירה הרי תמומש על-ידי הבנק, הנושה המובטח בדרגה ראשונה, ולכן דינן של הערות האזהרה להתבטל. אף המשכון, שנרשם לטובת שמחה על הדירה בחפץ חיים, לא סייע בידו, מאחר שזה נרשם שלא כדין, בעת שהיה תלוי ועומד צו עיקול זמני בר-תוקף על אותן הזכויות, וממילא דינו להתבטל.
לא אלה היו פני הדברים בנוגע לדירה שברחוב שמגר. המשכון שנרשם עליה לטובת שמחה קדם לצו העיקול הזמני, ולכן הוא גובר עליו. אמנם קיים משכון קודם לטובת הבנק, ומשכון זה גובר על המשכון שנרשם לטובת שמחה, אשר עומד בניגוד להוראות המשכון לטובת הבנק.
אלא שבכך יש כדי לבטל את המשכון שנרשם לטובת שמחה רק כלפי הבנק, "אך ביחסים שבין שאר הנושים לבין עצמם, המשכון לטובת שמחה תקף, ומכאן ששמחה הוא נושה מובטח בנוגע לדירת שמגר וביחס להלוואה השנייה", כך ברנר.
לאחר שקבע כפי שקבע, נפנה ברנר לנמק בהרחבה את הכרעתו החשובה. במסגרת זו הוא הציג את השאלות העקרוניות בהן היה עליו להכריע בדרכו למסקנה האמורה: "האם הערת אזהרה שרשם נושה על נכס מקרקעין של חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל מקנה לנושה מעמד של נושה מובטח; האם משכון שרשם נושה, כאמור, העומד בסתירה למשכון קודם שנרשם לטובת נושה אחר, תקף מול נושיו האחרים של החייב".
לאחר שבחן את לשון החוק הרלוונטי, קבע השופט ברנר כי "מבחינה מילולית לפחות, הערת אזהרה כשלעצמה אינה מקנה מעמד של נושה מובטח למוטב על-פיה, שכן לא מדובר בשיעבוד או עיכבון במובנם המקובל".
ובכל זאת, המשיך ברנר וקבע כי בהליכי פשיטת רגל עשוי מי שלטובתו רשומה הערת אזהרה להיחשב כנושה מובטח. כך יקרה כאשר כתוצאה מרישום הערת האזהרה צומצמה זכות מימוש הנכס, העומדת לטובת הנושים. "כל עוד הערת האזהרה לא נמחקה, הנכס כפוף להערה ואינו נתון למימוש לטובת הנושים הרגילים".
קביעה זו של בית המשפט לא סייעה בידו של שמחה, מאחר שכאמור נקבע כי עוד לפני רישום הערת האזהרה לטובתו של הדירה בחפץ חיים, נרשם משכון לטובת הבנק. "מה שצמצם את זכות הנושים למימוש דירת חפץ חיים אינן הערות האזהרה שנרשמו לטובת שמחה, אלא המשכון לטובת הבנק, שקדם בזמן לרישום הערות האזהרה. לפיכך, לא היה בכוחן של הערות האזהרה כדי למנוע מהבנק את זכותו לממש את המשכון... מכוחו של משכון זה צפויה דירת חפץ חיים להימכר על-ידי הבנק, ועם מכירתה תפקענה אותן הערות אזהרה, ויינטל מהן אופיין הקנייני".
גם המשכון, שנרשם מאוחר יותר לטובת שמחה על דירת חפץ חיים, לא סייע בידו. זאת מאחר שהוא נרשם בניגוד לצו העיקול, שהוטל על הדירה קודם לכן, לטובת הנושים הרגילים. "העובדה שלאחר הכרזתו של החייב כפושט רגל, בוטל העיקול הזמני שהוטל על דירת חפץ חיים, אין בכוחה להקנות בדיעבד תוקף למשכון, שכן המועד הקובע לעניין זה הוא מועד יצירתו של המשכון", הטעים ברנר וחרץ: "משכך, שמחה איננו נושה מובטח ביחס לדירת חפץ חיים".
"שונים הם פני הדברים בנוגע לדירת שמגר", החזיר ברנר מעט צבע ללחייו של שמחה. המשכון שנרשם על דירה זו להבטחת ההלוואה השנייה קדם להטלת העיקול, והוא בתוקף ל-99 שנים. אף שהמשכון נרשם בניגוד להוראות שטר המשכון, שנעשה לטובת הבנק, לא ראה בכך ברנר עילה לביטולו המוחלט ביחס לנושיו האחרים של החייב, אלא רק עילה לשלול את תוקפו בכל הנוגע לבנק, בעל המשכון הקודם. כך הוא קבע לאחר שאזכר כי תכלית החקיקה בנוגע לכך היא הגנה על עניינו של בעל המשכון הראשון, ולאו דווקא הגנה על זכויות שאר הנושים הרגילים.
"מקום שאין במשכון השני כל פגיעה אמיתית באינטרס של בעל המשכון הראשון, הכרה בתוקפו של משכון שני כלפי נושיו של החייב אינה פוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם, שכן עסקינן במשכון רשום, ועל כן דבר קיומו היה ידוע להם, או לפחות צריך היה להיות ידוע להם", הטעים ברנר.
"סיכומו של דבר, הואיל ושמחה רשם משכון שני על דירת שמגר, הרי שמשכון זה תקף כלפי נושיו האחרים של החייב, זולת הבנק, בעל המשכון הראשון", התקרב ברנר לסיום. "חשוב עם זאת להדגיש כי משכון זה מבטיח אך ורק את פירעון ההלוואה השנייה, להבדיל מההלוואה הראשונה, שנותרה הלוואה בלתי מובטחת" (פש"ר 10344-02-16).