הגמלאים נוהרים לקלפיות
הבחירות להסתדרות נערכו והסתיימו בחודש שעבר (מאי 2017). מתוצאות הבחירות האלה אפשר ללמוד דברים רבים. אחד החשובים בהם הוא כוחם הפוליטי של הגמלאים והגמלאיות במדינת ישראל. בהסתדרות חברים 50 אלף גמלאים. לפי הידוע, כשליש מהם הופיעו בקלפיות ביום הבחירות, ורובם תמכו באבי ניסנקורן. הוא הזעיק אותם לדגל, והם אכן באו.
ניסנקורן עצמו, מרבה עתה להשתמש במונח "הסתדרות העובדים והגמלאים", ובכך הוא מחזיר תחת כנפי ההסתדרות את הציבור הגדול והמתרחב הזה, שלכאורה יצא כבר מתחת כנפיה משפרש לגמלאות.
הגמלאיות והגמלאים בישראל, או כפי שאני מעדיף, האזרחים הוותיקים, הם הכוח העולה בחברה הישראלית. ייתכן שאנשים אחדים חשים עתה אי-נעימות או תמיהה לשמוע זאת. אבל עובדה היא, כי מספרם היום קרוב למיליון, ושיעורם 11.7% מכלל האוכלוסייה. בעוד 15 שנה מספרם יגיע ל-1.5 מיליון איש. צריך להביא בחשבון כי בישראל חלקם של האזרחים הוותיקים מכלל האוכלוסייה גדל באיטיות יחסית, כי שיעור הילודה הוא גבוה יחסית (3.13 ילדים למשפחה), ועדיין הזינוק במספר הגמלאים מרשים ביותר.
הבעיה היא, שלישראל אין תוכנית לאומית להתמודדות עם האתגר החדש הזה. הקופה הציבורית, קרי הביטוח הלאומי, מתרוקנת. חברות הביטוח מתחמקות מהביטוח הסיעודי, שמטיל עליהן עלויות בלתי צפויות. מערכת הבריאות אינה ערוכה לקליטת האוכלוסייה המבוגרת, ופותחת רק עתה מחלקות מיוחדות לשם כך. אך הבעיה אינה רק רפואית ו/או סיעודית, אלא היא מתפרסת על מגוון תחומי חיים.
מה בעניין פעילויות פנאי, חינוך, ביטחון אישי, בדידות, תחבורה, נגישות, אוריינות טכנולוגית? החולשה הישראלית לתכנן קדימה וההישענות על אימפרוביזציה כפתרון לכל דבר כמעט, אינם עומדים במבחן המציאות. ציבור האזרחים הוותיקים לך ויגדל, עם התייחסות המדינה או בלעדיה. הרצון לחיות, ולחיות טוב, זאת פררוגטיבה אנושית פשוטה וטבעית. כך, שהלחץ שלהם על המדינה להתייחס אליהם, ילך ויגדל גם הוא. ובסופו של דבר, הוא יגיע אל הקוטב הפוליטי.
במונחי בחירות, הגמלאים שווים לפחות 20-25 מנדטים. הם מסוגלים להכריע את גורל הבחירות. בנוסף, הגמלאים מצביעים באחוזים גבוהים; הם פנויים, היום הזה חשוב להם, הם גאים על הזכות שניתנה להם להצביע, והם מנצלים את זכותם האזרחית. דבר שמגדיל את משקלם הפוליטי. מיום צאתם לגמלאות, הגמלאים משתתפים בחמש מערכות בחירות לפחות. גברים פורשים בגיל 67 וחיים בממוצע עוד 15 שנה, ונשים פורשות בגיל 62 וחיות עוד 20 שנה בממוצע. בישראל עוד לא הבינו את המאגר הפוליטי הזה.
מפלגת הגמלאים, שהופיעה בבחירות לכנסת ה-17, קיבלה 7 מנדטים, אבל היא כשלה ונעלמה, בעיקר בגלל המריבות הפומביות והמגוחכות בין חבריה. היא כנראה הקדימה את שעתה, שכן מאז גדלה אוכלוסיית הגמלאים ובמקביל גם צרכיה ודרישותיה מהמדינה. הגיעה העת שהמפלגות בישראל יראו את הציבור הזה. נכון שכרגע הצבעתם דומה בהתפלגותה לזו של כלל האוכלוסייה, אבל ייתכן שדפוסי הצבעתם ישתנו ויתמקדו בצרכים ובאינטרסים שלהם.
בשלב זה בחייהם, גמלאים מצביעים לטווח קצר והם ממוקדים קודם כול בנושאים שמעסיקים אותם. את זה כנראה לא הבינה ולא הפנימה בשעתה מפלגת הגמלאים. לקראת הבחירות הבאות ארגוני הגמלאים חייבים לדרוש מכל המפלגות המתמודדות להציג מצע הכולל גם סוגיות המעסיקות אותם. זו דרישה לגיטימית שתחייב פוליטיקאים להבין את משקל המגזר הוותיק. אין דבר שפוליטיקאי מבין טוב יותר מאשר: קולות וקלפיות.
בדומה למה שעשו והשיגו למשל המתנחלים, וקבוצות אחרות באוכלוסייה, גם הגמלאים יכולים לעשות, ובגדול. מובן, שפתרון של מפלגה משלהם אפשרי, אבל הוא מסובך. הם יכולים לגרום לכלל המפה הפוליטית להתייצב לצדם. הגמלאי והגמלאית החדשים הם אנשים צעירים יחסים, שיצאו לדרך חדשה, בעלי ניסיון בפוליטיקה, בעלי תעוזה ויכולת לדרוש את המגיע להם. הם השחקנים החדשים בפוליטיקה הישראלית. הגיע הזמן שנשים לב אליהם.
■ הכותב הוא ח"כ בסיעת המחנה-הציוני, ומכהן כיו"ר שדולת האזרחים הוותיקים בכנסת
