כניעת הממשלה לדרישות החרדים בנושא התפילות בכותל וחוק הגיור מביאה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנקודת שפל חדשה. זה לא רק דת ומדינה, אלא גם ליבה של הכלכלה והחברה, אליהן נגיע בהמשך.
ההחלטה שהתקבלה אתמול בשלהי ישיבת הממשלה, כשחלק מהשרים כבר היו בדרך לפגישות שנקבעו מבעוד מועד, מאותתת פעם נוספת עד כמה הברית של נתניהו עם החרדים חזקה מכל חיבור אחר - פוליטי, לאומי וערכי כאחד. מעבר לוויתורים עצמם, מרחיקי לכת ככל שיהיו מבחינת ההשלכות על היחסים עם יהודי התפוצות ועל כל יהודי ישראלי שמבקש להתפלל או לבקר שלא בדרך האורתודוקסית המפרידה בין גברים לנשים - יש כאן הצטברות של נסיגות והתקפלויות מול המפלגות החרדיות בכלל ומול שר הבריאות, יעקב ליצמן, בפרט.
הכניעה כל כך בוטה, אפילו מתריסה, שהיא מצליחה להחזיר לחיים האופוזיציוניים אפילו את מנהיג "יש עתיד" ח"כ יאיר לפיד, שרק השבוע עוד עסק בשליחת מכתבים לראש עיריית ברלין. לפיד אמור היה להיות הסדין האדום שנתניהו שולף מהכיס השמאלי של הז'קט בכל פעם שהחרדים מעלים עוד דרישה מופרזת, האיש שרק ממתין לבחירות כדי להחזיר עטרה ליושנה - לא במונחים של ש"ס, אלא יותר במונחים של ממשלה בלי חרדים. במקום להשתמש בו כשוט, במיוחד כשלחרדים אין כדורים אמיתיים במחסנית, הוא ממשיך להאכיל את המפלצת.
העיקר - לא לקחת את המושכות לידיים
על מעמדו של ליצמן בלשכת נתניהו אפשר היה לקבל המחשה רק לאחרונה בפרשת מינוי נציב שירות המדינה. נתניהו, שהנציבות כפופה למשרדו, ביקש למנות לתפקיד את החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו, אך לא השכיל לתאם את תכניותיו מראש עם שר הבריאות שלו. היחסים בין ליצמן לעבאדי-בויאנג'ו נעכרו ללא תקנה סביב מינויו של מנכ"ל בית החולים הדסה, זאב רוטשטיין. רק בשבועות האחרונים - בעקבות משבר הרופאים המתפטרים - מבינים עד כמה האזהרות של בויאנג'ו מפני המינוי ההוא לא היו משוללות יסוד.
ליצמן, שדרש בעבר מנתניהו לפטר את עבאדי-בויאנג'ו עוד כשזו הייתה החשבת הכללית (וכפופה לשר האוצר), הבהיר לראש הממשלה שהיא לא תמונה לנציבת שירות המדינה כל עוד הוא חבר בממשלה - ונתניהו מיהר לסגת.
גם בפרשת הרופאים המתפטרים לקח לנתניהו חודשים ארוכים עד שאזר את האומץ להתערב, וגם אז הוא הבהיר שליצמן הוא זה שמוביל את המאמצים לפתרון. נתניהו אפילו מיהר אתמול להודות בכישלון ודאג להקדים את הדיון בבג"ץ, העיקר שלא יקח את המושכות לידיים.
בפתח ישיבת הממשלה ניסה נתניהו "לפנות אל הלב" של הצדדים, בתחינה שיעשו מאמץ אחרון "כדי שהילדים העייפים, המסכנים והחולים הללו לא ימשיכו לסבול". גם במקרה הזה אפשר להתרשם כי נתניהו מוצא עצמו כבול אל ליצמן, למרות שרעייתו נתפסת כמי שתומכת דווקא ברופאים - מה שעשוי להראות אולי שהאמירות בתקשורת על "יחסי הכוחות האמיתיים" בבית ראש הממשלה היו לא רק סרקסטיות, אלא כנראה גם לא מדויקות עד הסוף.
בימים האחרונים ביקש נתניהו מראש הסגל שלו, יואב הורוביץ, לנהל מגעים בעניין המשבר בהדסה, אולם גורמים שמעורים בפרטים העידו כי להורוביץ לא היו שום מנופים על ליצמן. כך קורה שנתניהו, האיש שעומד בראשות הממשלה הלעומתית ביותר מול בג"ץ, הממשלה שמבקשת לרסן את כוחו ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהליכי החקיקה - כפי שנתניהו עצמו הגדיר, ממתין פתאום בדריכות כדי שבג"ץ יחלץ עבורו את הערמונים מהאש.
התקווה הנכזבת של טרכטנברג
והנה אנחנו מגיעים לכלכלה ולחברה כמו שהבטחנו. זוכרים את עצירת העבודות של הרכבת? נתניהו היה מוכן לשתק חצי מדינה רק כדי שחלילה עבודות התחזוקה של המסילות לא יבוצעו בשבת, אף על פי שהן מבוצעות כך מימים ימימה. פקקי הענק עלו אז לנתניהו בשני סקרים שהצביעו לראשונה על כך שיאיר לפיד, ההוא מהכיס השמאלי של הז'קט, עוקף אותו לראשונה אילו היו מתקיימות בחירות באותה עת. במערכת הפוליטית היו משוכנעים שנתניהו והליכוד למדו מהטראומה ההיא, אלא שאז הגיע משבר מדומה נוסף של המפלגות החרדיות: בג"ץ קיבל את חוק העזר העירוני של עיריית ת"א, שמאפשר פתיחת חלק מהמרכולים בשבתות. נתניהו מיהר להבטיח כי הוא ידאג לחקיקה עוקפת, שתמנע את התרחיש הזה לכל הפחות בשאר היישובים בארץ.
באופן אירוני, עד לפני מספר חודשים הסתובב לו חבר הכנסת פרופ' מנואל טרכטנברג בין גדולי הרבנים החרדיים וחזר אופטימי במיוחד. הוא סיפר למי שסיפר, כי בשלה העת להצעת החוק שהוא הוביל יחד עם ח"כ מיקי זוהר מהליכוד, לפיה יוגבל המסחר בשבתות מחד ומנגד תופעל תחבורה ציבורית מצומצמת ביום המנוחה. אחרי הפיאסקו של אתמול, הסטירה המצלצלת ליהדות התפוצות, לתורמים הגדולים (מי בכלל זוכר פה את החילונים המסכנים), טרכטנברג וזוהר יכולים לקבור את ההצעה שלהם עמוק-עמוק במגירה.